עוד צעד אחד

בא לי שתקח אותי מפה.. רחוק רחוק.
למקום בו אין דאגות.

מקום שאני לא אצטרך להתמודד עם טלפונים מביטוח לאומי, מחברת החשמל ומהעירייה וממה לא בתכלס על זה שאני צריכה לשלם להם. ובתכלס אין לי מאיפה לשלם להם.
מקום שבו ההורים שלי לא מתקשרים אלי ומספרים לי כמה קשה היה להם היום כי הם שמעו עוד משהו חדש על אחותי.
מקום בו אנשים מקבלים את כל הזכויות שלהם, מבלי להעביר אותם מסע נפשי ארוך וקשה.
מקום בו אין לי כאבי גב מהמזרון המזעזע שיש לי בדירה.

הראש שלי כלכך טרוד.. אני ממש מיואשת..
אני כלכך רוצה לעזור לאחרים ואיכשהו אני זו שצריכה עזרה רוב הזמן.

אני חושבת שההחלטות שאני עושה לא נכונות.
אולי הייתי צריכה לעזוב את הלימודים השנה ולהתחיל לעבוד.. (למרות שהאמת אני לא מצליחה להתחייב לדברים כאלה אני תמיד נכנסת לדיכאון מזה שאני צריכה לקום בבוקר וללכת לשמוע תלונות או לעמוד על הרגליים ואיכשהו אחרי כמה חודשיים הייתי נפרדת ממקומות עבודה שהיו לי)
אני לא רואה את עצמי עובדת בתמיכה הטכנית או בחנויות בגדים כמו בתקופות ההם.. אולי זה מה שהכניס אותי לדיכאון עצם העובדה שאני לא במקום המתאים לי.

עוד שלושה חודשים אני צריכה לעזוב את הדירה. ואז לחזור לבית של ההורים.
אני ממש לא רוצה לחזור אליהם. אבל אין לי ברירה יותר מידי.
או שאני אמצא עבודה במשרה מלאה ומשכורת טובה ואוכל לשכור דירה שוב.. או לחזור לחוסר שקט וחוסר פרטיות (כמובן גם למצוא עבודה).

הרבה מחשבות רצות לי בראש הלילה.
ואני לא יודעת להרגיע אותן.

כרטיס האשראי שנבלע לי לא הגיע בדואר כמו שאמרו לי במוקד של הבנק ואין ברירה אני יהיה חייבת להגיע לבנק לבדוק את העיניין אני לא יכולה לעשות כלום בלי זה. אז מחר בבוקר אצטרך לנסוע למרכז..

היום היה לי יום קשה.
נפגשתי עם 6 ניצולים בנתיבות. (אני לא מכירה את הרחובות שם) היה לי כלכך קשה להסתדר.. אתמול עשיתי שיעורי בית קצת והסתכלתי על הרחובות באינטרנט ראיתי פחות או יותר מי קרוב למי לאן אני צריכה ללכת כך גם בחרתי את הפגישות שלי שיהיה פחות או יותר קרובות אחת לשניה ויצאתי לדרך.
משעה 9 עד 15:30 הסתובבתי ברחובות נתיבות בחום נוראי בין הבתים. ממלאה טפסים ומסבירה שומעת סיפורים ומוסרת פרטים ואולי נותנת להם תקווה קטנה שמשהו טוב קורה (למרות שאם לומר את האמת הם מאוד פסימים שזה ילך.. האנשים האלה מחכים בין 4 חודשים ל4 שנים להענות על בקשות ששלחו בעצמם).
ה"טיול" הזה הביא אותי מיושבת עייפה ורעבה לדירה. אני תכננתי לעשות הפסקה בעיר לשבת באיזה בית קפה או מסעדה לאכול סלט ולהמשיך.. בכל העיר המרגיזה הזו לא היה דבר כזה!!!! אז אני מוצאת את עצמי הולכת ברחוב מתה מחום (לפחות עשיתי היום ספורט) ומתה מרעב וגם כמעט מתפתה לאכול עוגיות מגעילות של פסח שניצול נחמד הביא לשולחן שבו ישבנו עד כדי כך. כמובן שלא נשברתי בסוף.

לקראת הערב אני מקבלת sms מחברה "את במרכז? בא לי לצאת"..
כאילו אני יכולה להרשות לעצמי דברים כאלה. ממש מרגיז.

תלונות תלונות תלונות...

וכל זה שיש חופש.. איזה עולם.

עוד שלושה חודשים הלימודים יגמרו (למעט 2 קורסים) יגמרו המילגות ותיגמר הפרטיות בדירה משלי.. ורק אז אני אתחיל את החיים באמת.

נקווה לטוב. נפזר עזרה וטוב ליקום.. ועכשיו אני מחכה שהאנרגיות האלה יחדרו קצת לחיי.