עוד צעד אחד

בגדול יש לי כלכך הרבה מה לספר..
ימים מטורפים עוברים עלי..

הסמסטר אוטוטו נגמר.. ומביא איתו שלל עבודות ולחצים.
כלכך הרבה מה לעשות המון המון מה לעשות ומעט זמן לעשות את זה.
יש לי מחר סמינר 2.. עוד פעם פרזנטציה.. כרגיל אני מתרגשת נורא וחוששת..
שבוע אחרי זה צריך להגיד דו"ח ביניים משהו כמו 30 עמודים של הפרויקט.. התחלנו לכתוב את זה אבל זה דורש כמה שיפצורים רציניים.. אז גם שם יש לא מעט השקעה.
צריך להעלות לאקסל ולנתח את התצפית שהיתה אתמול..
יש לי בוחן בסופ"ש..
יש לי כתוב נהלים לעבודת גמר.. (זה משהו שמנהל המפעל דרש.. לא חובה אקדמית) כבר לשבוע הבא שנספיק לשבת על זה לפני שאנחנו עושים שינויים במפעל.
יש לי להגיש עבודה בתכנות
יש לי להגיש פרויקט בניהול פרויקטים עד ה-20 לחודש...

וכל זה בלי להחשיב את העובדה שעוד פחות מחודש מתחילים המבחנים שצריך ללמוד אליהם.
בקיצור לחץ.. אש!!!

כמו שזה נראה את יום ההולדת שלי אני אעביר מול המחשב בניסיון לסגור התחיבויות...
זה לא שהיה לי משהו לעשות בכלל אז זה לא כלכך נורא.

אתמול לא קניתי לעצמי כלום וגם היום אני לא מתכוונת לקנות.. ההוצאה על הבגדים בתחילת השבוע היתה כבדה (500 שקל) ועוד הייתי חייבת לשלם כבר לביטוח לאומי (700 שקל).. ככה שהתרוששתי קשות... אני לא יכולה להרשות לעצמי להמשיך להתפזר צריך לשמור כסף לשכר דירה של חודש הבא.. ועוד כסף לקניות של אוכל לחודש הזה.. אז אני לא אבזבז ואתחדש כמו שרציתי.. לא נורא.

ביקרתי היום בבוקר אצל ניצולי השואה שלי.. קישקשנו דיברנו על דא ועל אה לצערי לא היה לי מה לבשר להם... הכל עיניין של בירוקרטיה מגעילה. אנשים מבוגרים כלכך... שנותנים להם לחכות שנים עד שזורקים להם גרושים כדי שיוכלו לקנות אוכל.. זה מרתיח אותי כל פעם מחדש.
היום ניצולה סיפרה לי שמישהי ממשרד האוצר (זה שמרכז את הקיצבאות) התקשרה אליה לפני שבוע ושאלה אותה לשלומה... הניצולה שלי כלכך כעסה שהיא שאלה את הנציגה.. "למה את מדברת בעקיפין.. מה שלומך.. תשאלי ישירות אני יודעת למה התקשרת.. אני יודעת שאת מתקשרת רק כדי לברר אם אנחנו חיים.. אז התשובה היא כן"... וזה כלכך נכון שזה כבר כואב. סוחבים את האנשים האומללים האלה שנים ובשביל מה.. בשביל 2500 יורו שהמדינה קיבלה ממזמן מגרמניה.. מאות אלפי תיקים מחכים שיפתחו אותם.. וניצולי השואה בינתיים עוזבים אותנו.
מרגיז אותי כל פעם מחדש!!!

כשהסמסטר שלי נגמר נגמרים גם הפרויקטים (המלגות) אז עם כל העומס של העבודה שלי אני צריכה לתקתק את השעות שלי להספיק להגיע לכולם.. לפני שאעלם להם ומי יודע מי יהיה הבא שיטפל בהם אם בכלל...

תקופה לחוצה. מאוד לחוצה.
מתה לנשום קצת. לעצור את השעון ולהרגע.