טוב אז מחר נגמר לי המנוי.. וכבר לא אוכל לשלוח/לקבל הודעות כמו קודם.. זו ההזדמנות האחרונה שלך בחור מסתורי אם אתה עדיין שם עוד כמה שעות וכבר לא נוכל לתקשר...
עבר סוף השבוע.. מהר מידי..
עוד כמה שעות אצטרך לצאת שוב לשדרות.. אין לי כח ואין לי חשק. השבוע זה נגמר.. יום שלישי יהיה היום האחרון שלי שם. כבר מתה שזה יגיע.
הצינון של שבוע שעבר לא עזב אותי לגמרי הגרון כואב לי עדיין ואני משתעלת בלי הפסקה.. זה בטח קשור גם לעובדה שביום חמישי חזרתי צרודה לגמרי מהמפגש עם הילדים.. באסה.
גם היום הלכנו לבקר את הקטנצ'יק.. קשה לי לא לקנא.
אני חושבת רחוק ואומרת לעצמי גם אם עכשיו אני אכיר מישהו רציני.. אני אצטרך לצאת איתו כמה שנים אתם יודעים כדי לדעת שזה זה.. ואז אני אתחתן רק בגיל 27.. והינה אחותי.. היא רק בת 22 וכבר נשואה ואימא לילד.
אימא מטומטמת והאבא שלו שלא נדע מצרות.. הטיפשה הזו לא רוצה להניק.. היא גם רוצה לחזור הביתה לבד.. ילד ראשון כל הדברים הראשונים והיא לא רוצה עזרה.
אני מנסה לא להקשר לילד הזה.. יקרה לו משהו עם הורים כאלה. אני בטוחה.
זה הכל ביחד. אני כל הזמן מוקפת בעצבות.. בתסכולים.. בא לי פשוט להרפות.. בלי להלחם בלי להלחץ בלי ללחוץ .. רוצה להכניס את הראש לבריכה של מים שפשוט יהיה שקט.. רוגע.. התנתקות מוחלטת מהמרוץ.
ואז אני נכנסת לחדר שלי הצפוף עם כלכך הרבה חפצים וזה עושה לי בלגן בראש.. צריך להזיז הרבה דברים כדי להגיע לדברים אחרים.. הכל מבולגן לי כלכך.
שיחה טובה הסופ"ש הבהירה לי שהפעם אני לבד שלא באשמתי. זה מנחם באיזשהי צורה. אני באמת רוצה להיות אדם טוב יותר, אני באמת צריכה להשתנות.. אני יודעת שיש בי לא מעט חסרונות. אבל מי יודע.. נראה לאן הגורל יקח אותי.. אולי לזוגיות טובה אולי לרעה אולי לבדידות מתמשכת.. אין לדעת. בינתיים צריך לצאת למסע חדש.. לחיפוש האושר.
איך מגיעים? מה הדרך? איפה הצעד הראשון?
אין לי מושג.. נשמע כמו המקום הכי נכון להתחיל.
למי שמתעניין.. את הדיאטה זנחתי.. אני אוכלת חטיפים אוכלת צ'יפס אורז ופיתות.. דברים שלא אכלתי במשך חצי שנה.. זה טעים.
אולי יש משהו במאכלים האלה שמחזירים לי את ההרגשה הזו שצריך להשלים עם כל זה. עם זה שיש לי אבא צעקן שמקלל כל הזמן ואמא שרואה מול עינייה רק את אחותי האמצעית שתמיד מספקת לה דברים לכאוב ולדאוג בגללם..להשלים עם המחלה הארורה הזו שבגללה אצטרך להתנזר מסקס כנראה למשך שנה עד שכל הטיפולים יגמרו..
פשוט צריך להשלים עם זה.
