לא מצליחה להירדם.
הרבה מחשבות.. ים של מחשבות בראש...
אם העבודה הזו מתאימה לי.. היא מסקרנת אותי .. יש בה אתגר רב.. אבל זה מה שאני רוצה??
מה התחליף?.. להגיד שאני עוזבת.. להשאר במיטה.. לישון עוד כמה שעות... לשמוע צעקות על זה שאני לא עושה כלום עם עצמי ולהרגיש כישלון..חוץ מזה אני ממש צריכה כסף עכשיו.. לא רעיון טוב.
אבל לקום ולהתחיל שבוע חדש לא בא לי.. בבקשה אל תגידו "ככה זה" .. אני חושבת שמגיע לי קצת יותר. כי אני רוצה לעצמי יותר. להנות ממה שאני עושה וללכת לעבודה עם ראש מורם.. אז נכון אני מכירה שם אנשים ולפעמים אפילו אני מחייכת במשך היום.. אבל לדבר בטלפון 8 שעות רצופות עם אנשים שלא תמיד נחמדים, לנסות לעמוד ביעדים, להחמיר עם עצמי שאני עושה שוב את אותה טעות ולהתפרק אחרי לקוח שצעק יותר מידי עד למצב של כאב ראש לא מפתים אותי מספיק כדי לרצות את זה לרצות לחזור שם.
בנוסף.. צפוי לי שבוע די נחמד.. חתונה של חברה טובה ויום הולדת לאבא שאנחנו מתכננות כבר שבועיים.. זה גיוון..
אז למה אני קפואה כזו, למה קשה לי לחייך ולהתחיל שבוע בכייף???
עוד משהו שמעיק עלי וגוזל את המחשבות.. להשאר או לעזוב..
לא אחלוק איתכם יותר מידי את הסיפור... כן אני יודעת שזה די נדיר.. אבל אני בטוחה שגם אחרי שאעלה את מחשבותיי על כתב לא אמצא את הפיתרון המושלם.
עולות בי מחשבות על בכי.. על התפרקות.. בכיתי הרבה בסופ"ש הזה...
(גם על זה שסוף העולם לא הגיע בסוף..)
בכיתי על אכזבות גדולות.. מאנשים שאני לא מכירה.. מאנשים אחרים.. מאנשים שקרובים אלי.. וגם מעצמי.
רציתי לעשות משהו בשביל עצמי אחרי איזו התפרקות החודש שהרגשתי נורא .. בשלב שהרגשתי שקשה לי לקום.. אחרי שיחה רצינית עם חברה (שיחת טלפון של שעה פלוס) דיברנו על זה שאיפה שאני ארגיש בנוח וארצה להיות שם בשביל עצמי שם אני אמצא את מי שיהיה לי כייף איתו שם אני אמצא חיבור גם אנושי..
ישר קפץ לי לראש הרצון לרקוד.. ויצאתי לחפש אותו איפה אני יכולה לממש אותו .. ניתקלתי בקשיים בדרך ואחרי 2 ניסיונות לא מוצלחים וויתרתי.
מאז שחזרתי הביתה הפסקתי עם הדיאטה החודש ניסיתי לחדש אותה.. אחרי שעליתי 6 קילו (ב4 חודשים) אז בשבוע שחלף חזרתי לתפריט החזקתי שבוע בגבורה אדירה.. ואחרי שבוע ירדתי 2.3 קילו.. אבל אפילו זה לא שיפר את הרגשתי.. וצללתי לכאב של הבדידות יום למחרת כבר שברתי את הדיאטה והתנחמתי בפחממות.. באותו רגע זה היה מענג ומספק. עכשיו ברור לי שאני לא רוצה לחזור לדיאטה.. אז היא נתנה לי שליטה.. היום אני עדיין במצב נואש וכואב שאין לי משענת או כח כדי להתמודד איתו אז אני משתיקה אותו באוכל. אני יודעת שזו טעות אבל עכשיו זה מתאים לי.
ויתרתי לעצמי על הדברים שיכולים לעשות לי טוב.. בלי קשר לאחרים.. לי לאור יהיה נחמד איתם.. והאמת שאין לי כח להרים את הראש ולהלחם עליהם שוב.. אולי תחושת היאוש שיש לי השבוע באה גם מהסיבה הזו.
עוד אשם גדול זה החורף, אני שונאת לצאת לאויר הקר לצאת מהמיטה החמה ולהתחיל את שיגרת היום.
נשמע כמו בכי של ילדה קטנה נכון??
אני לא יודעת לצאת מזה. אני לא יודעת איך להרים את הראש מהיאוש הזה.
כל מי שדיברתי איתו נתן לי תשובות של "ככה זה".. "אין ברירה" .. ואני מניחה שגם בינכם יש כאלה שקמים בבוקר כי חייבים.
לרובכם יש משפחות.. ילדים.. שצריך לפרנס. אולי גם משכנתא על הראש שיושבת טוב טוב סביב הצוואר.. וחייבים לעבוד כדי לחיות.
לי אין ילדים אני עוד בשלב ללא דאגות (כיביכול) גם אם היה לי את האומץ לחתוך לאן הייתי הולכת??
מבוי סתום.
אני מניחה ששום דבר לא ינחם אותי כבר. גם אם היה לי בן זוג עכשיו.. שהיה אולי מבחין שאני לא במיטה עכשיו וקורא לי לבוא אליו לא היה גורם לבוקר שיבוא עוד כמה שעות להראות יותר מזמין. גם אם הייתי בארץ אחרת עכשיו "טיול של חיפוש עצמי" כזה שעושים אחרי צבא (כזה שאני לא עשיתי) סביר להניח שלא היו לי את התשובות של איך לקום בבוקר או איך לחייך לשיגרת היום. גם אם הייתי עוד 20 קילו פחות ויכולתי ללבוש את כל השמלות בחנות וכסף לנעול את כל הנעלים המדהימות בחלון ראווה לא היה לי חשק מיוחד לצאת מהמיטה.
פוסט ארוך.. עם הרבה מחשבות.. יאוש.. אכזבה.. קריאה לעזרה..
אם מכירים בבעיות אומרים שזו כבר חצי דרך למציאת הפיתרון.. ואני עדין לא מצליחה להצביע על מה שמכאיב לי.
מבוי סתום.
טוב המיטה מחכה.. הפוך יכול לחבק.. והוא יהיה שם בשבילי רק למעט השעות הבאות.. אולי כדי שאנצל את זה לפני שגם זה יגמר...
