שלום בלוג.
לא כתבתי בך שנה וחצי. היום אני כותבת מתוך הקבר. שקט פה.חשוך פה.
אין מפריע.
אני חושבת על השנים שחייתי.הן מסתכמות בשנה האחרונה...כל הקריירה, העולם שראיתי, המשפחה, המסיבות, החגים, ההצלחות, הכשלונות, השתיה והג'וינטים....
הכל היה סתם. חייתי רק שנה. השנה שבה הייתי עם רועי. השנה שבה חוויתי בדסם אמיתי. לאהוב בלי לקבל אהבה. שפחה של תשומת לב בפירורים.
כמו ציפור עם כנפיים ענקיות וזהובות. למעשה אני טווס זהוב יפהפה. את זה אף אחד לא לקח ממני. אני באמת מאוד מאוד יפה.
והוא לא ראה אותי. הוא גם לא יראה.
הייתי אישה שקופה. לא גוף, לא נפש, לא רחם. והוא היה בשבילי הכל. ראיתי אותו באור של זריחה, שקיעה, בחושך כשהתעוררתי לצדו משינה רק כדי להקשיב לנשימות שלו, באור של שבת בצהרים כשכולו זוהר בשמש. ראיתי את הנשמה המבולבלת שלו, הסתכלתי פנימה כדי לבדוק היכן אני נמצאת, מיותר לציין שלא מצאתי את עצמי. לא מצאתי שם כלום.
אדם קליפה גבוה ללא תכן. כנראה זה מה שככ סיקרן אותי. למצוא שם משהו....צבע....שיר....זכרונות. כלום.
ועכשיו אני פה. קריר מתחת לאדמה.קור מחלחל. אני אהיה פה עוד הרבה לצערי. לא מצאתי את הגלולה שמוחקת זמן. ואם הייתה, לא הייתי בולעת אותה.
שנה אחת. חייתי לראשונה ומתתי לראשונה. "אין שלם מלב שבור" עכשיו אני מבינה. זה מסע שלם. מחזורי. כזה שממנו יוצאים אחרים, חדשים. יהיה לי בלתי אפשרי לטפס חזרה לפני השטח. בינתיים אני כאן.
