קיץ. נפגשנו כל יום במקרה. לי יש כלב. לו יש כלבה.
הוא קטן. נמוך ממני בראש, כפות ידיים קטנות, רגליים קטנות גוף קטן וכחוש, אבל משהו אחד היה גדול. ..והוא ידע שיש לו אותו. לא במודעות מוקצנת מלאה, כל ההתנהגות שלו, הצ'ארם, החיוך הממזרי, המבטים הננעצים בביטחון , היה ברור שהוא ממתיק סוד ולי היה ברור שבמוקדם או במאוחר אגלה אותו.
הפכנו ידידים, למרות שהיה ברור ששנינו נמשכים זה לזו, הוא לא הטיפוס שאני נמשכת אליו בדרך כלל, זו משיכה אחרת, כזו שיכולה להיות מתוארת במילה "כימיה" וכימיה היא נוסחה ארוכה ארוכה כשמדובר בשני אנשים, אלגוריתם אם תרצו, שמצליח לחדור לכל התיקיות הנעולות. כשזה זה .זה פאקינג זה.
מניחה שהוא עד עכשיו לא באמת קולט את הדבר הזה שהיה שם וכמה הוא היה מיוחד. 25 זה גיל שאני זוכרת היטב, גיל בו אתה מתלהב מכל התרחשות, כל היכרות, כל דבר הוא חדש, מפתה ובעיקר מוגדר כעוד חוויה נוספת. אני ממרומי נסיוני וכמה מערכות יחסים טובות, ידעתי לזהות. מודה שבהתחלה השתעשעתי במחשבה בעיקר, בכך שיש לי צעצוע חדש ואני עונה להגדרה של מילף באיזשהו אופן. האינסטינקטים החייתיים היו במלוא הדרם שם. הערכתי כל נסיון שלו להרשים.
אחרי חודשיים של טיולים, שיחות, הכרות איטית מקסימה בניחוח סרטי קולג' קלאסיים, הציע שיעלה אלי בתירוץ כ"כ מצוץ מהאצבע, שאני אפילו לא זוכרת מה הוא היה.
ניגנו יחד, ראינו סרטים, הזמנו פיצה, צחקנו בלי סוף, כך, עוד מפגש ועוד אחד ואז בשעת לילה מאוחרת חצי מעוכים, התנשקנו.
זה היה כמו הנשיקה הראשונה שלי בגיל 13. רך, טעים ונכון. הרגשנו אחד את השניה נשמנו אחד מהשניה ונצמדנו בתוך הבועה הקטנה שיצרנו כמו בוואקום.
נרדמנו יחד, שזה לא משהו שקל לי בדרך כלל. רק נרדמנו. זה לא שלא רציתי עוד, ידעתי שהוא עוד לא מוכן ולא רציתי להרוס את זה.
"את יודעת שאני דו מיני....ז"א אני כאילו גם וגם".
"אתה גיי."
"לא.אני פשוט מבין כבר כמה זמן שאני גם אוהב....וגם ניסיתי זאת אומרת, הייתי גם עם ...גברים"
"שני גברים"
"זיינו אותך?"
"ממממ....כן"
, "אהבת את זה?"
"מממ...כן, כאילו זה בהתחלה לא היה הכי נעים, אבל כל הסיטואציה כן מושכת אותי"
"אז אתה בעצם לא נמשך אלי ממש? האישיות שלי מושכת אותך?"
"אני נמשך אליך. את מזכירה לי מישהי שהכרתי ואפילו באחת הפעמים שהתמזמזנו הגעתי איתה לסקונד בייס"
פה חשבתי לעצמי. פאק. הוא ילד. מה אני עושה?! אני בת 38, איזה בזבוז זמן "סקונד בייס? אלוהים. מי מדבר ככה?!"
אחרי שני נסיונות התמזמזות הוא היה מוכן. זקוף וזקור וחם וזה היה מדהים. אינטימי ומרגש כמו שאני אוהבת. לימדתי אותו כמה דברים חדשים והוא היה תלמיד טוב. זיין אותי היטב כמו גבר גבר. הבטנו אחד בשניה מתנשמים וידענו משהו בלי להגדיר.
הילד הזה זיין אותי ובעיקר הצחיק אותי כמו שאף אחד לא הצחיק אותי. במיוחד כשעשה חיקויים של דמויות. זה תמיד קונה אותי.
קיץ שלם נפגשנו יום יום. הוא לקח אותי לאסקייפ רום הראשון שלי ופה באה הערה: *** אל תלכו לאסקייפ רום מסטולים. אני מחוננת ולא הצלחתי לפתור חידות של ילדים בני 9.***
היינו בים, היינו בפארק, בישלנו, ראינו סדרות, נהנינו אחד מהשניה כשברקע הפער גילאים שלעיתים מורגש מאוד ולעיתים לא קיים כלל. אבל היה צל של מרחק בעיקר מעליו. הרגשתי אותו כל הזמן. הוא היה איתי ולא איתי.
הוא צריך בולבול. והצורך המובן הזה גדל וגדל עד שלא יכל לשאת אותו. בגילו הייתי אחרי תואר בהצטיינות, הצעת נישואין ראשונה ובקריירה בינלאומית. כל מפגש איתו חידד כמה הדור של היום ככ מבולבל. לא מפוקס, לוקח את הזמן כאילו הוא אינסופי. מתעסק באוננות עצמית במקום במה שחשוב, בלי שאיפות גדולות, בלי עצמאות אמיתית או בגרות אמיתית. דמויות לא עגולות. מחורצות.
"אני לא חושב שאני רוצה זוגיות כרגע". ידעתי שזה בא...לא באמת הופתעתי. קיבלתי. קיבלתי אותו כמו שהוא מהרגע הראשון והאמת ששמחתי שזה בא ממנו בלי להיות זו שפוגעת.
אם יש משהו שאני לא מוכנה אף פעם להיות, זו התפשרות.
דרכינו נפרדו בשיחה טובה ובנשיקה ארוכה.
"את רוצה אותי בחיים שלך?"
"כן."
"אתה רוצה?"
"כן"
הסתיו הגיע. לא שמענו זו מזה שוב. הוא היה ממתק הקיץ שלי. עוגת הקרמשניט הטעימה ביותר שטעמתי.