כבר מלא זמן שאני מנסה להכריח את עצמי לכתוב ,
בזמנו ( לפני פחות משבוע) עלתה בי מחשבה גאונית ,
להפסיק לעשן עד כיפור ולכתוב בכיפור את שלושת המכתבים לו , לו ולה ,חשבתי שככה יהיו לי את הכוחות לכתוב , באמת חשבתי שאוכל , האמנתי כמעט בלב שלם שלא כתבתי עד עכשיו בגלל ה
אבל זה עוד שקר לעצמי ,
הנה הפסקתי לעשן , האמת כל הכבוד לי , לא חשבתי שזה יהיה ככה קל ,
לא חשבתי שבאמת אעיז לנסות , וגם אם אעיז בטח אשבר אחרי כמה שעות .
אבל למרבה הפלר לא רק שהצלחתי , זה גם היה יחסית קל , רק 48 שעות .
ועכשיו אני מנסה לכתוב פעם נוספת . לו לו ולה .
המח מסרב להסתכל לאחור ולסכם . אנשים מבינים למה אני כ״כ לחוצה על המכתבים האלה .
האמת גם לי ההסברים לא נשמעים לי ,
תכלס , זו טרילוגיה שאמורה להיות זהה , אם לא בתוכן לפחות , במבנה .
הרי כולם מכתבי פרידה וסיכום , מאנשים שאהבתי , שאהבו אותי , לכולם אני רוצה להגיד תודה כל התקופה שהיינו יחד , על מה שריבלתי מה, על הזכות שהייתה לי להעניק להם , על החיים שאחרי וכמובן איחולים לבבים להמשך חיים יפים ,
נשמע פשוט לא ? אז למה אני לא יכולה ? ואם כבר אני לא יכולה למה אני כ״ כ מלקה את עצמי על זה ( לא אופייני לי )
כי אומנם , כולם אמורים להיות די זהים ושבלוניים. הסיבות להם שונות כ״
לו , אני צריכה לכתוב כי צריך , כי לא אמרתי כלום כל הזמן הזה , אחרי גל המכתבים האלה ,
אפילו ליומולדת שלחתי רק sms , באמת שמגיעה לו מכתב כמו שצריך , שיגיד שהיה טוב וטוב שהיה .
ע
לה , כדי לסהביר מה היא הייתה בשבילי , כדי שתבין מה הלך שם , כדי שאני אבין מה הלך שם ,
כדי להודות ולו רק ביני לבין עצמי שהיה שם הרבה מעבר למה שזה ,
גם כל הזמן הזה ידענו , שיחקנו ברעיון מיליון פעם , כל אחת עם עצמה ,
אבל אני זו שאמרה את זה בסוף , ככה בכוד שיחה סתמית באוטובוס , מעניין היא יודעת מה זה היה בשבילי .
ואחרון חביב לו , לראשון שראה , ואהב, ועשה , ונפגע ,
כדי לסגור את בעשור הזה , כדי להגיד שהיום אני מבינה את הכל , טוב לא את הכל ,
אבל רק כדי להגיד שהייתי שם בדיוק במקומו , כמובן , שמב שאני עשיתי לו לא מתקרב שמה שעשו לי ,
ומה שהוא נתן לי ועשה בשבילי לא מתקרב למה שאני הייתי מוכנה לתת .
והיום אני אחרי שהייתי בשני הצדיים , במרחק של עשור אחד מהשני ,
יש לי כ״כ הרבה מה להגיד ולשתף ולשאול ולהאשים ולהודות .
אז למה עדיין כ״כ קשה לי לכתוב ?
ואם כבר אני לא כותבת , אז למה אני לא מפסיקה להרגיש רע עם זה .
אולי פשוט להחליט שזה בסדר להיות לא בסדר ,
שמותר לי , בגלל כל הסיפור והקושי , שזה לא אומר בלא אכפת לי , פשוט אין לי משאבים לזה ,
מי יודע אולי עוד עשור ...
