זוכר את הפעם ההיא שהיינו אצלי בדירה
די בהתחלה השתשענו עם סטירות ואז
הייתה הסטירה ההיא . זו הייתה עוצמה בכל כחה
יצא ממך צעקה הכי כנה ואמיתית בעולם .
משהו שם נרעד , יש מין רגע כזה אחרי הסטירה
נשימה אחת של הבנה . שניה אחת לפני שהראש מבין את הכאב
הגוף נדרך לו , נכנע לו , מקבל אותו
מה משאתה חושב שאתה מרגיש עוד לפני שאתה מרגיש את זה
זה הרגע הכי טהור ...
אין ספור רגעים אחרייי
בוהה , ממשיכה לבהות , גם אחרי הקריאה ה138
עדיין בוהה במילים . מבינה את כולן . כל אחת בפניה עצמה
חלקן אפילו מתחברות למשפטים שלמים .
אבל עדיין לא ממש מבינה ...
פתאום נורא בא לי לחשוב שלא הובנתי כהלכה
אחרת איך אבין ?!
אך לאט לאט בלב כבד מתגנב לו השד הקטן
שמתחיל לכרסם את הנשמה מבפנים .
הרי גם אם לא הובנתי כהלכה אין לי להיות מופתעת או מהוררת
מין התגובה כי היא לא רלוונטית . כי לא הובנתי
אך מנגד מה אם הובנתי נכון , אם היה ברור לכל
שזו דרכי לקחת אחריות על החלטותיי ולכבד את מה שביקשת( נאה דורש , נאה מקיים .)
אך עדיין זו דרכי הקטנה להגיד היי , הרי לך פנטזיה סקסית קטנה
שאוצרת התוכה ככ הרבה יותר
אולי זה לא במקום , או פשוט לא הובן נכון
אך זו אחריותי לקבל את זה כך .
וכמה אחר אותה הסטירה אני מבינה שצריך לתת לגוף וללב כמה רגעים של לעכל
של להבין מה קרה פה , ואחרי ההבנה הזו או שעושים bdsm באהבה או לא עושים בכלל :)
רגע של חיוך מותר לנו :)))
