אני מניחה שלכולנו יש את המנהג המגונה הזה להכאיב לעצמנו ,
לחטט עם קיסם שיניים עד שזה כואב , בלתי נסבל אך אי אפשר להפסיק.
כמו לגרד עקיצה של יתוש , עוד ועוד ועוד עד שירד דם ועוד קצת
זה מתחיל כמו תמיד ....
מרגישה עקצוץ , רמז לכאב פוטנציאלי, צורך מסוים .
מתחילה לנבור , הלב דופק , הידיים רועדות אבל העקצוץ קורא לי אליו .
קורא לי להגיע לחשוף אותו , לגרד עד הדם עד שהכאב יראה אור.
ואז בשניה אחת , במגע אחד זה קורה מעין פצצת אטום קטנה שמתחילה מהבטן חוצה
אדוות של כאב ,עונג,תוכחה אשמה,רפיון .....
הכל תוקף אותך בבת אחת, כמו הירידה הפתאומית ברכבת הרים
הלב מחסיר פעימה , הגוף מתקשה ונרפה הנה זה מאחור ....
אבל האדרנלין , הו האדרנלין , הוא רוצה עוד ועוד .
רק יותר חזק ,יותר גבוה ,יותר מרסק.....
והנה עוד אוננות רגשית לכאב אדרנליני הגיעה לסופה , ורק עונג רפוי של כאב על גופי ....