לפני 3 שנים. 9 בנובמבר 2020 בשעה 5:16
פתאום יש נחיתה.
יום רודף יום ולא חושבת בכלל,
ואז קופץ לו זכרון בפייס הרגיל שלי .
את ואני ביחד ,
הילדים שלנו.
אותך מחזיקה את הגור שלי וכולך אושר וצחוק.
השנים האחרונות שלך ביננו היו שונות .
אם אנשים היו יודעים איך ומי היית מתחת למעטה הציניות
מתחת לקושי שעלה ועלה עד שהתפוצץ,
עד שבחרת ללכת מאיתנו .
ואני ..
אני בוחרת לזכור בקרים בקפה נטו ששם ישבנו לצחוק על הכל .
ימים עם הילדים ,
אותך מדגדגת אותם ומנשנשת .
את הילדים שקופצים על מיטות ואני בהיסטריה שלא יפלו
ואת מתגלגלת מצחוק ואומרת נו דיי כבר תני להם .
את החיבוקים והאהבה האינסופית שלך,
זאת ללא תנאים .
מתגעגעת אלייך
למה שהיית
למה שהיינו
מקווה ששם למעלה מצאת לך את השקט שלו היית זקוקה
תמיד אוהבת
א.
