ב12 וקצת
עצרתי הכל וישבתי לחשוב.
באמצע הרחוב.
זה הזמן שבו כולם התאספו לראות אותך עטופה בתכריכים.
אני מתארת לעצמי שבטח היה לך משהו מתחכם להגיד על זה.
מוזר, בשנים האחרונות לא התראינו כמו בתקופת טרום הילדים (לסחוב ילדים לחיפה לא תמיד אפשרי)
בכל זאת נשארת לי, לנו בלב.
הכרנו לפניי כמעט עשור, דבר הוביל לדבר.
מפגשים הזויים, הכרות עם אנשים חדשים. היית חוט מקשר בשבילי מול ככ המון
פתחת לי דלת לעולם הרייקי. לעולם של אמת אחרת.
גם לריב הספקנו, ככה בקטנה. החיבוק אחריי הריב היה שווה את זה, סוג של מייקאפ סקס בין נשים.
מיום שישי הכל רץ לי בלופ בראש.
שעתיים לא הפסקתי לבכות, כדיי לצאת בערב לעבוד הייתי צריכה כדור הרגעה וחברה שתקדח לי בראש.
המח שלי לא היה בשום מקום.
ב5 לפנות בוקר כשיכולתי להוריד שוב את המסיכה הדמעות הציפו בדרך הבייתה.
זה לא הגיוני
עברת ככ הרבה בחיים שלך ודווקא עכשיו?
פעם אחרונה נפגשנו בחתונה , ישבתי להראות לך בסלולארי תמונות עדכניות של הילדים
הבטחתי שסופסוף נביא אותם, לא הספקתי. סליחה :(
תודה שנתת לי להכיר אותך, לחבק
תודה שנתת לי להרגיש
החיים זה לא משהו הגיוני.
היום עובר לי באוטומאט של דברים שצריכה לעשות.
עכשיו את כבר בטח באדמה
שום דבר לא כואב לך.
הכאב שנשאר הוא של אלו שמבכים אותך.
את שלימדת רבים לחיות אחרת הדלקת לי משהו שוב במותך
בין כל המילים שלי פה אני בטוחה שתמצאי שם למעלה משהו הגיוני
תנוחי בשלווה ושלום
אוהבת
אני
