לפני 6 שנים. 2 באוקטובר 2017 בשעה 4:39
מישהו שלח לי הודעה ושאל אם אני טיפוס דכאוני
אז מרגיעה - לא אני לא דכאונית.
אני קצת עצובה לאחרונה,
ניסיתי להתנגד לזה וכשהבנתי שהמלחמה פה קשה החלטתי לזרום עם זה.
זה בסדר, מותר ולפעמים צריך את זה.
לתת לעיניים לטפטף ,
לא להחזיק את המסך.
כשאני עם כולם אני משתלבת יופי - חיוך כמניפה גדולה.
בזמנים של לבד מרשה לעצמי קצת להכנע
להכנע לעצוב, לחוסר חשק להכל
אבל רק קצת
כי הזמנים של לבד ממש קצובים פה.
חזרה למציאות.
לילדים, אליו
לעבודה, למסיבות ולכל הסובב
יום רודף יום
אני מחייכת בין לבין ולא רק
מותר, אני מרשה לעצמי שזה הכי נחשב שיש