כתבתי על כך שחוויתי בעברי את היותי מעין "אב הבית" לגבירה.
למעשה שימשתי כמנקה, שליח, לאותה גבירה,
וממש תחזקתי את ביתה.
היא כה נהנתה, וזו היתה פסגת האושר עבורי.
והנה הבוקר אחת מחברותיי בפייס,
אחת שמאוד אוהב את אישיותה ואת המראה שלה,
פירסמה פוסט בו היא מתארת את חיפושיה הנואשים אחר מנקה/אופר (היא נשואה עם ילדים).
ואני, ישר מגיב בצחוק (אך מאוד רציני, בתוך תוכי),
"לאן לשלוח את קורות חיי ?".
הגב' חושבת שהיא מאתגרת אותי, ומגיבה בצחוק - "זה כולל פאנלים",
ואני חושב ביני לבין עצמי,
גב' יקרה, זה הדבר האהוב עלי,
לנקות פנלים, לראות החיים הכי קרוב לרצפה,
ולראותך מרוצה...זה כ"כ עושה לי את זה...
ואז היא פונה אלי בפרטי - "אתה כה מקסים, כה מיוחד וייחודי ו- כה מצחיק אותי",
ואני מתכתב עימה,
וחושב לעצמי - אני מצחיק ? אני כה רציני...
למה לא לוקחים אותי....ברצינות ?!
היש סגידה עמוקה מזו ?!
להעניק, לפנק ולראות הגבירה כה נהנית...