|
|
|
אולי בקרוב אני אפגוש אותו...
זה די מגרה לחשוב על זה. כי אין לי מושג מה יקרה או מה אמור להיות..
בינתיים מרגישה שיותר ירגש אותי אם יהיה לו זמן להיפגש איתי, מאשר לחשוב על מה כן ומה לא יהיה.
מוזר לי שזו החשיבה שלי כרגע...
מכירים את הבדיחה?
המורה: תלמידים, היום נלמד את ההבדל בין תאורטי למעשי, אני מבקשת שכל אחד מכם יתן לי דוגמא להבדל הזה"
אבי: ההבדל בין לחשוב לכתוב לך תשובה ובין לכתוב את התשובה
המורה: כל הכבוד
שירה: ההבדל בין ללמוד נהיגה ללנהוג בפועל
המורה: כל הכבוד
מורן: אבא שלי אומר שתאורטית יש לו שלוש בנות, ומעשית כולן זונות
------------------------------------------------------------------------------------------
אז אצלי בתאוריה, יחסי שליטה, זה משהו שיכול להתממש רק באופן אחד.
אני לא צריכה להיות כנועה מולדת, או שולטת מבטן.
אני לא צריכה להיות בקיאה ב'תחום' או סתם חובבת.
אני גם לא צריכה לחפש את הפרטנר הנכון.
יש רק דרך אחת וכשיש את התנאי הבסיסי החשוב ביותר - הכל קורה.
זה משהו אנרגטי, כזה שאי אפשר להניח עליו יד ולהגיד שזה בגלל זה. זה פשוט קורה. שאת מרגישה בתוך תוכך שהבנאדם הזה שמולך, זה הבנאדם.
את כבר לא שואלת את עצמך שאלות, את לא 'בוחנת' מה בו מתאים ומה לא, זה פשוט שם וזאת עובדה.
יש הבדל משמעותי בין לדמיין את עצמך במקום הזה, בדמיון את עושה הכל נכון. ובמציאות, את לא מושלמת בכלל, יש הרבה מה ללמוד.
ואת ההתרגשות הזאת לקראת משהו שעומד לקרות, את לא מפספסת, בדיוק כמו שלא תפספסי התרגשות לקראת קבלת איזה פרס יוקרתי...
מה שנותר כרגע, הוא מבחן המציאות
"חשבתי שבגלל שיש לך יום הולדת, אולי כדאי שניפגש" אלה היו המילים היחידות שהוא אמר לי בשיחת הטלפון.
התרגשתי, איזו הזדמנות מצויינת!
קבעתי איתו באותו ערב לשעה 22:00
לא יצאתי לעבודה. ידעתי שהוא מתכנן לי דברים טובים וגם ידעתי לצפות למגע שלו.
ידעתי שהמגע שלו תמיד הטריף לי את כל החושים.
וידעתי גם שאני חייבת להשאיר אותו עם הפה פעור או מתדהמה או מאכזבה...העיקר שישאר בפה פעור.
"הייי חמוד" התקשרתי באותו בוקר לחבר טוב "בא לך להיפגש היום?"
"מתי?"
תתארגן ונלך לאכול ארוחת בוקר?"
"סגור"
התארגן, התארגנתי, נפגשנו אכלנו ארוחת בוקר ואז הלכנו אליו לסקס מטורף שהשאיר אותי מיובשת במלוא מובן המילה. היה טוב.
חזרתי הביתה ועדיין היה מוקדם עד לשעת הפגישה איתו.
אחר הצהריים התקשרתי לחבר אחר.
"הייי מתוק, בוא נשתה משהו יחד"
"מתאים אני בא לאסוף אותך"
אסף...שתינו כוסית מוקדמת ומשם הלכנו אליו והזדיינו ללא הכרה.
זהו, כבר לא ישאר מספיק זמן כדי שהחשק שלי שוב יתגבר.
השעה 22:00 הוא בחניה.
אני יורדת והוא נראה מצוין כמו תמיד
אני נכנסת לרכב והוא מסתכל אלי במבט מוזר
"עם כמה?" הוא שואל
"עם כמה מה?"
"עם כמה הזדיינת?"
"הא...אף אחד"
הוא לא קונה, רק מסתכל אלי באופן מוזר.
לא יכול להיות שהוא מרגיש....
הגענו אליו וכמה שחשבתי שלא אוכל להרגיש את המגע שלו - ככה טעיתי. הוא בכלל לא נגע והחשק שלי התגבר והתגבר...
אין רף כזה? שהגוף מפסיק לייצר חרמנות?
ואז, כשהוא נגע בי ממש...שם...הוא הסתכל לי אל תוך העיניים ושאל
"אז עם כמה?"
"שניים"
והמבט שלו, ספק מאוכזב, ספק משועשע....הדהד לי כך, גם כשהתעוררתי מהחלום.....
"את מתגעגעת?"
"יש רגעים"
שתיקה
"אתה?"
שתיקה
שתיקה
שתיקה
אז מה הפאקניג קטע....?
שמישהו יסביר לי למה אין במדינה עונש מוות למשפצים?
זה לא יאמן!
אחרי שסבלתי שלושה חודשים עם שכן דוס מעלי ששיפץ וקדח לי ת'נשמה,
פתאום אני מגיעה מהעבודה כולי אפופה ומגלה שהשכן הצמוד אלי קודח.
אין לשיפוצניקים האלה משהו יותר מעניין לעשות עם מקדחה????
אני בעד עונש מוות למשפצים!!
רבאאאק לא נחמד לכם בבית - תעברו דירה....?!
כשאני רואה דברים קיצוניים, אני מתגעגעת למה שהיה.
כנראה שלכל אחד יש את המשבצת הנוחה שלו. המוכר והידוע.
לפעמים מנסים לגעת בכוכבים...
השאלה אם בנאדם יכול להיות בשל מספיק להעלות את המינון - אפילו במחשבה.
אולי בעצם במחשבה זה הכי קל, אבל אנחנו מחוייבים להיות כנים עם עצמנו ולדעת עד כמה גבוה נוכל להגיע.
כשאומרים לי את זה, אני משתגעת...
הגעתי למסקנה שלא לכל אחד יש מחליף ולא משנה כמה ינסו להמעיט מערכו - פשט אין!
לפני שיצאתי לחופשה, חפפתי מישהי מהמשרד, היא היתה אמורה למלא את החלל שאשאיר אחרי. עבורי היא יותר היתה אמורה לגרום למצב שכשאחזור, לא יהיו לי התעסקויות יתר עם דברים.
אבל זהו שממש לא היה ככה.
למרות שלימדתי אותה הכל, למרות שהסברתי לה את החשיבות של הדברים, נראה כאילו לא קלטה כלום בראש הבלונדי שלה.
יא מרגיזה אאחת!!!
בא לי לקלל אותה :)
מאז שחזרתי, אני עסוקה רק בכיבוי שריפות שהיא הציתה לי וזה לא אמיתיייייייייייייי
בא לי להושיב אותה פה ליד השולחן, לקשור אותה, לסתום לה ת'פה עם איזולירבנד שלא תוכל להוריד אותו בחיים!!!!!!
סתם יום קשה עובר על כוחותינו :-)
שוב לא שקט,
שוב מתוח ובועט,
מין גיל כזה,
כל אחד עובר את זה,
צא מזה, מה איתך,
אמא מבשלת בשבילך.
שוב בלי מנוחה,
משהו אוכל אותך,
עוד כוס קפה,
זה אוחז ולא מרפה,
קח עכשיו ספר טוב,
שם ודאי תמצא על מה לחשוב.
אז אולי תפסיק עם העולם לריב,
אז אולי תרגיש הרבה יותר יציב.
שוב לא שקט,
שוב מתוח ובועט,
מין גיל כזה,
כל אחד עובר את זה,
צא מזה, מה איתך,
אמא מבשלת בשבילך.
אז אולי תפסיק עם העולם לריב,
אז אולי תרגיש הרבה יותר יציב.
אריק דה מאן :-)
"בכל מקום בו תהי, תדעי שיש מי שמסתכל"
נשמע כמו סוג של חיזור גורלי...
באופן מוזר, בכל מקום בו אני נמצאת, אני מרגישה זוג עיניים שבוהות בי.
מעין צביטה שאפשר להרגיש באופן פיזי וזה בלתי נמנע לבדוק אם הן שם.
"כל מילה שתכתבי, תדעי שיש עיניים שקוראות"
ובאותו אופן מוזר, נראה שכל דבר שכותבת, מגיע אליהן...כמעט מצפה לתגובה הכל כך מוכרת..
"כל מחשבה שתחשבי, תדעי שיש עיניים שיודעות"
והנה המוזר, מנסה לא לחשוב, או לפחות לבלבל את המחשבות...
זה נשמע כמו חיזור גורלי, אבל זהו - שזה לא. זה פשוט שם...
