דפי בוקר

להתרווח במיטה עם צעצוע בין הרגליים - יש אזעקה 🚨 

מצד אחד מתסכל, מצד שני אם זו ההקרבה שעליי לעשות כדי שאחרים יוכלו לישון - אז בסדר, אני אלך לישון חרמנית.

אבל בראש שלי מלחמה, כאוס, ביציות, מזרקים, טיסות לגאורגיה, בדיקות זכאות, חוקים של מדינה שמונעת ממני זכויות רק כי אני לא-סטרייטית. אני מותשת. אני רוצה לוותר על הכל וללכת. אין לי כוחות יותר. אני רוצה לצאת. אני רוצה הביתה. אני בבית. היא פה לידי. ״מה את רוצה? איך אני יכולה לעזור לך?״ היא שואלת ברכות. ״להכין לך תה? אולי קולה?״ יש לי בחילות מכורח הנסיבות. אני רצה לשירותים להקיא. אני לא בהריון אבל הורמונים הם הורמונים הם הורמונים. ואיפה הורד שלי? הסיפור הזה מתחילתו ועד סופו לא יעלה על שלושה שבועות, הם אמרו לי, אבל ההכנות כבר שלושה חודשים? שישה חודשים? אולי תשעה? אני לא כל-כך זוכרת את כל הדרך… אני רק זוכרת שבהתחלה, בשישי לאוקטובר מדדתי את שמלת הכלה שלי, ועמדנו לסגור אולם. הודענו להם שאנחנו מעוניינות והם החלו לבדוק עם אחרים שרצו לשמור את התאריך האם זה רלוונטי. בינתיים בסלון אנחנו לבושות לבן. אני בסטרפלס מתרחבת, משתפלת לרצפה, והיא במשהו קצר יותר ודרמטי פחות.

למחרת פרצה מלחמה.

הבנו שאין פה מקום לשמלות לבנות, אז בדצמבר הלכנו למשרד עורכי דין וחתמנו שאנחנו ביחד לנצח. היה רומנטי.

השמלות עדיין בארון.

המלחמה עדיין פה.

העתיד עדיין לא.

ראשון בבוקר, שישה חטופים מתים, גשם.

אפשר לכתוב משהו נדוש כמו השמיים בוכים, אבל אנחנו יודעים שהם לא.

השמיים בכלל לא שמים לב.

הם סתם אוויר - גזים מתערבלים, טמפרטורות משתנות ומשנות.

למעלה הכל רועש וגועש, למטה אנשים נטמנים באדמה.

ואני באמצע, באימון בוקר, טלפונים לרופאים, תביעות לביטוחים.

מתכננת להביא לפה

חיים חדשים

בשביל מה.

היא מתקנת את הגדר בחוץ

אני מקלפת גזרים

היא מספרת את הכלבה

אני מטאטאת את העודפים שנושרים

היא קוראת חדשות

ומספרת לי

רק את החלקים

ההכרחיים

לאט לאט

מתברגות חזרה לשגרה

של פחדים

ילד בן 12 משחק בפלייסטיישן באמצע הלילה. השעה אולי שלוש לפנות בוקר. הוא לא צריך לישון, הוא לא צריך לקום לביצפר. הוא בחופש. בין לחיצה על המשולש לחצי סיבוב שמאלה בג׳ויסטיק, הוא מבחין בדבר מה שנראה כמו כנף של מטוס קטן מחוץ לחלונו. בהתחשב בעובדה שהוא מתגורר בבניין קומות נמוך במרכז תל-אביב הדבר נראה לו חשוד, והוא ניגש לספר על כך להוריו שנייה לפני שהכל מתפוצץ.

האם לילד אמריקאי הדבר יראה חשוד גם כן?

ומה עם ילד אנגלי?

או סקוטי?

או קנדי?

איזה מהם יהיה יותר חשדן

ומי מהם יגדל

ביותר תחושת ביטחון?

למדתי דבר או שניים על התניית פחד בחיי - חצי מזה על בשרי, החצי השני מספרי הפסיכולוגיה ומטובי המרצים באוניברסיטה הפתוחה ובאקדמית תל-אביב-יפו. בגיל 12 זה כבר, כביכול, פחות נורא. פחות נורא. אני מגחכת לעצמי עם דמעה שמאיימת ליפול במקביל. פחות נורא.

ומה עם כל שאר הילדים?

-

העורבים הסופרים מנגנים לי מוזיקה ישנה של בניינים כחולים וים ירוק, ואני ברכבת מלונדון למנצ׳סטר, רחוקה מכל הכאוס, אפילו את הבום לא שמעתי. לפני יומיים היו פה בומים אחרים, כי מסתבר שיש מדינות שבהן לירות בכלי נשק רועשים במיוחד זו בעצם דרך לציין מאורע משמח. ואני תוהה אם זה מקרי, שכל המאורעות המשמחים האלה נבנים על גבי הדם והעצמות של מי שהיה פה לפנינו, ואני תוהה אם בגלל זה יורים בתותחים ביום ההולדת של המלכה, להזכיר לנו את כל מה שאיבדנו כדי להגיע עד הלום.

הממלכה המאוחדת של היום נראית תפקודית ושוחרת שלום מתמיד, אבל אלו רק ההתפתחויות האחרונות. אנגליה היא אימפריה ותיקה שכבר כבשה את כל העולם לפני שהוא פרץ לעצמאות חדשה משלו, ואחרי שנים של כיבוש, מלחמות וירי תותחים היא סופסוף מצאה את עצמה. ישראל, כך מרגיש לי, עדיין צריכה כמה מאות שנים של כאוס לפני שתצליח to emerge מגיל ההתבגרות הכאוב הזה לאיזושהי סוג של בגרות פונקציונלית, ואני תוהה… איך אצליח לגדל שם ילד/ה? מה יקרה אם יום אחד היא תראה כנף של ״מטוס קטן״ מחוץ לחלונה, והאם היא תספיק להעיר אותי? ומה אם זו בכלל לא היא, מה אם זו חברה שלה, או ילדה מהכיתה, או מורה פרטית לפסנתר… רשת סבוכה של עדויות לאסונות, וכשאני נוסעת ברכבת ומשקיפה ככה על הדרך הירוקה, משובצת גגות אדומים וכבשים רועות, אני תוהה האם לא עדיף להישאר פה וזהו. נגיד לשכנים בצחוק שאנחנו בורחות מהחוק וכך לעולם לא נצטרך לספר להם מאיפה אנחנו, שלא בטעות יעטו על עצמם כפיה ויתחילו להפגין מחוץ לבית, כי מה אני צריכה שהילד שלי ייחשף לזה?

ולמה כבר אפשר

בעצם

עדיין להחשף בעולם הזה

מבלי לצאת דפוקה

עד היסוד

בדרך חזרה אנחנו שומעות את , שפעם מזמן, היא הכירה לי בתור האלבום של שרה בטנס. היא מחזיקה לי את היד ואומרת איזה כיף לנו - היא ואני, מקשיבות לסם בתוך כל הירוק של סקוטלנד.

אבל בראש שלי יש רק מוות. יגב, איתי, הילדים במג׳דל שמס.

בראש שלי הכל רקוב, מלוכלך, טמא, מנופץ.

שברים של חלומות מתנוססים ברוח, בעוד צמרות העצים הירוקות רק לועגות להם; מתנערות בקלילות אל-אנושית.

סופגות טיפה של גשם,

מזדקפות לקרן שמש,

ממשיכות בחיים.