אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

דפי בוקר

על כתיבה ואכזבה.
לפעמים יש מין.
לפני שבוע. יום ראשון, 19 באפריל 2026 בשעה 13:14

יחד עם השגרה חזרו להתפנות לי ערבי ראשון ושני, בהם היא עסוקה ואני בבית רק לעצמי. יחד עם השגרה גם אין לי עוד צורך להימנע ממגע עם בני אנוש אחרים (עד הפעם הבאה). יחד עם השגרה החרמנות עולה ואיתה התסמינים הרגילים: לעשות ביד תוך מחשבה על מפגש, לפתוח את הטינדר ולהציץ באפשרויות, לשקול לשלוח ״ער?״ לאחד מהמועמדים שעברו סינון ראשוני, או לקפוץ למרכז העיר לזיון שני. אני חושבת על זה ומדמיינת את כל הערב בראשי. זה לוקח אולי שלוש דקות עד שאני גומרת, וקמה להסתובב ברחבי הבית עדיין רטובה וחרמנית. שרון רואה אותי ומחייכת. ״כיף שאפשר להסתובב ערומה שוב,״ אני אומרת.


אני גוררת את עצמי בעצלנות מהמיטה היישר אל הספה, הגוף שלי משקיע את הכרית לידה והיא מלטפת לי את העור בהערצה. הוא רך וגמיש למרות מזג האוויר היבש והמביש, ואני מתכרבלת לידה כמו חתולה, עד שהגרגור הופך יותר מתגרה ממתכרבל. זה הופך לקוויקי אגרסיבי עצל. 2 סטירות, 2 פליקים בישבן, אין סיכוי היום לאנאלי. היא מביאה לי את הויברטור היונק בזמן שאני מתהפכת על הבטן, היא מגבירה את הקצב, אני מניחה אותו על הדגדגן וצועקת כשאני גומרת.


אני שוקעת לתוכה רגועה לעוד חמש דקות לפני שהיא צריכה ללכת. אני יודעת שעוד חצי שעה אהיה חרמנית שוב, אבל כשהיא יוצאת מהבית אני לא יכולה שלא לתת לה קרדיט - כי מה יש לי ללכת לחפש עכשיו זיון במקום אחר, אני סך הכל מסופקת.

לפני 3 שבועות. יום ראשון, 5 באפריל 2026 בשעה 3:48

זאת תקופה מוזרה לחיות בה, שהדבר היחיד שאת מצליחה לעשות מהתחלה ועד הסוף זה לעקור עשבים שוטים ולשתול עציצים חדשים. כשאת מביטה על עצמך ככה מהצד זה נראה מטופש, כאילו את בו-זמנית פוגמת במעגל אחד ומתחילה שני. ומה כבר יש לי לעשות חוץ מזה… אולי לשחק קצת fetch עם גור כלבים מתבגר בחצר. כבר אילפתי אותו להביא ולשחרר לכף ידי כל דבר שאחפוץ, מה שהופך אותו לשימושי יותר מרוב הנשלטים. מישהי פה כתבה שגברים זה כמו כלבים, ושהיא לא יודעת כלום על כלבים. לא הגבתי מהכובע של הכלבנית או המאלפת, פייר זה כובע לא נוח והוא לא מסתדר לי עם השיער, אבל חשבתי על זה קצת ונראה לי שגם גברים וגם נשים הם קצת כמו כלבים. ביהביוריזם לא בא להסביר לנו רק את ההתנהגות של ההולכים על ארבע, הוא רלוונטי לכלל בעלי החיים. כולנו הולכים לעבר מי שיזרקו לעברנו חיזוקים חיוביים, לעבר מי שעושה לנו קצת טוב - לא לפני שהוא עשה לנו קצת רע. באילוף כלבים קוראים לזה חינוך, ואולי גם בבדס״מ זה מתאים. הווניליים קוראים לזה ״לשחק אותה קשה להשגה״, אבל נו, מה הם מבינים.


קבעתי עם זוג הזאבים למחר ואני כבר אוכלת סרטים על מה לומר לשרון, וזה לא מה שקיוויתי להשיג כשקבענו שלא צריך לספר אחת לשנייה מה-שזה-לא-יהיה-שאנחנו-קובעות-עם-אחרים. חשבתי שזה ייתן לי חירות להתרועע יותר בשדות זרים, אבל במקום זה, כרגיל, זה רק מכניס אותי לסרטים. אני מדמיינת את עצמי נהרגת מפגיעת רסיס בשכונה ואותה קוראת יום אחד שלא הלכתי לשבת עם חברה אלא הלכתי לשבת איתם וככה היא מגלה שכל חיינו היו בעצם שקר ואני מצליחה לשבור את ליבה אפילו מבעד לקבר.


סירייסלי המלחמה הזו צריכה להסתיים.


בפעם הקודמת חזרתי מהם חבולה. מצד אחד היה לי קשה ולקח לי זמן להתאושש, מצד שני המשכתי להריץ את הסצינות בראש שלי שוב ושוב ימים לאחר מכן, וכמובן להירטב בהתאם, מפנטזת כבר על הפעם הבאה תוך כדי מתן פידבקים מהצד לאיך אולי היה יכול להיות יותר טוב. אלו לא פידבקים שאני מעבירה, כמובן, לא בזמן אמת ולא לאחר מעשה. אלו הלולאות המחשבתיות הכפייתיות ששייכות רק לי, שגם תחת עינויים, ליטרלי, לא יוצאות לי מהפה. אבל תחת העינויים שלהם, בתכלס, לא אכפת להם מה יוצא לי מהפה. זה כנראה כל היופי. אנחנו כמובן עורכים את הטקס הפורמלי של ההתעניינות ההדדית לפני - זה הכרחי, כדי שלרגע לא נרגיש כמו החיות שאנחנו. והאם זה משנה, אם אנחנו חיות או לא? האם זה משנה אם הם מתעניינים במה ש(לא) יוצא לי מהפה או לא? האם זה בכלל רלוונטי, כשכולנו התכנסנו כאן לצורך שימוש הדדי?


בתקופות האלה אני הכי צריכה שימוש הדדי, וכמובן שהכי לא עושה עם זה כלום. מצד אחד האפשרויות לא חסרות - אבל המרחבים המוגנים להזדיין בהם - כן. לא עוזר שמתחילת המלחמה אני חולה בכל מיני דברים רעים שתפסתי במקלטים ציבוריים, וכשאני סופסוף מבריאה הגוף שלי עדיין עייף מידי לאימפקט וזיונים מכאיבים. בראש שלי מוקרנים מבעוד מועד כל התירוצים, כל הסיבות לא לקום מחר ולומר לה: ״אני הולכת לפגוש א.נשים אחרים״.


זה לא משנה, בסוף הדחפים הביולוגיים שלי תמיד מנצחים.


 

לפני חודש. יום רביעי, 18 במרץ 2026 בשעה 4:48

אין לי כוח

אין לי מוח

אין לי שום מקום בטוח

 

אמרתי לעצמי שהיום זה היום שאעשה עם עצמי משהו לשם שינוי. אז מה אם אשתי תקועה בחו״ל באמצע התהליך הכי משמעותי שלנו כזוג? אז מה אם אני תקועה פה לזוג חברות (שאחת מהן היא אקסית שלי כמובן) עם תינוק ופעוט ואורחים רנדומליים נוספים רק כדי שיהיה לי ממד במקום מקלט ציבורי? אז מה אם המקלט הציבורי עשה אותי כ״כ חולה שאני כבר עם סינוסיטיס ביום הזיבי של האוגמנטין? (אבל יש הקלה אז תודה לאלכסנדר פלמינג).


היום אני אהיה בת-אדם נורמלית. תפקודית. לא משהו ברמה גבוהה, אולי לראות איזו הקלטה של איזו הרצאה, אולי לעבוד קצת בגינה. אבל אני לא מצליחה לגרור את עצמי לגינה, שלמרות שאני בדירה של חברות לא נמצאת כ״כ רחוק… כל אחת צריכה חברה אקסית שכנה, כזאת שתשקה לה את העציצים כשהיא בחו״ל או שתציל לה את התחת עם ממד זמין בזמן מלחמה.


את הכלבים שמתי בפנסיון, כי הרי הייתי אמורה לטוס איתה… אבל וועדת החריגים אישרה לה לטוס, ולי כמובן שלא אישרה. משהו על כך שהמקרה שלי אינו עומד בדרישות. משהו כזה של אם היינו זוג סטרייטים, כבר הייתי איתה שם, מחזיקה לה את היד לפני, אחרי ובזמן. במקום זה היא לבד בבתי חולים בשפה זרה, ואני לבד בבית זר בזמן מלחמה. כל סירנה מרחוק מקפיצה לי את הנשמה ובא לי לקפוץ מהמרפסת של קומה רביעית כי למה אני צריכה להענש ולהיתקע עכשיו בפאקינג דירה, שכמובן שמולה יש אתר בנייה. הרגליים שלי מתגעגעות לאדמה. הידיים שלי מתגעגעות לפרווה רכה. הלב שלי מתגעגע לחיבוק שלה.


בא לי לבכות.

אבל אני לא יכולה, כי אני לא לבד לדקה.


אולי עדיף שאפסיק באמצע הכתיבה.

לפני חודש. יום שלישי, 17 במרץ 2026 בשעה 5:51

(כי שומדבר פה לא נרטב כבר תקופה)

 

לבי בגיאורגיה ואנוכי בסוף המזרח התיכון. ליטרלי הסוף. מתי עוברים לשלב הפוסט-אפוקליפטי, בבקשה, נראה לי שמיצינו.

 

אולסו, כלובי הוסיף את האפשרות לפלטר מי יכול לשלוח לי הודעה לפי מין/מגדר וכו׳. לא בטוחה אם זמין לכולם או רק למנויים אבל גם ככה אני מנויה אז Money well spent.

 

 

לפני חודש. יום חמישי, 5 במרץ 2026 בשעה 18:21

אקסית מימי התיכון התחילה לעקוב אחריי באינסטגרם. בפעם האחרונה ששמעתי עליה היא הייתה נשואה לגבר + 1 וגרה בפרדס חנה. חיכתה לי גם הודעה שהיא חלמה עליי.

 

מחמיא-משהו.

מעניין כמה עוד א.נשים חושבים עליי בעת אסון.

 

לא עקבתי חזרה.

לפני חודש. יום רביעי, 4 במרץ 2026 בשעה 21:29

להתרווח במיטה עם צעצוע בין הרגליים - יש אזעקה 🚨 

 

מצד אחד מתסכל, מצד שני אם זו ההקרבה שעליי לעשות כדי שאחרים יוכלו לישון - אז בסדר, אני אלך לישון חרמנית.

לפני חודשיים. יום שני, 23 בפברואר 2026 בשעה 4:05

לינק לחלק א׳:

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=68624&postid=1824437

 


הפעם לא נשמע ״כן״ מהיר וחד-משמעי בתגובה. שתיקה קצרה, מוזיקה ברגע. הקהל היה במתח.

״איפה שאת רוצה.״ נופר מלמלה חזרה, הפעם בלי הרבה נחרצות.


אין דבר שיכול להוציא אותי משלוותי יותר ממישהו ששאלתי אותו שאלה על העדפותיו שלו, והוא עונה לי לבחור מתוך העדפותיי שלי. אפילו מחוץ למשחק השולטת-נשלטת זה לא משהו שאני מוכנה לעבור עליו בשתיקה, אז כשיש לי את האפשרות באמת להעניש, פיזית ומיידית? הנחתתי את הספאנקר בעוצמה על הכוס שלה, שאמנם היה מכוסה בתחתונים, אבל כזכור חוטיני תחרה לא מהווה הגנה משמעותית. היא צרחה.

״שאלתי אותך שאלה עם שתי אופציות לתשובה, ואת עונה לי באפשרות שלישית?״

הבושה ניכרה על הפנים שלה. בזמנו לא הצלחתי להבין בושה ממה, היום אני יכולה לדעת שזה היה בושה מלאכזב אותי. משהו בה מאוד רצה להרשים אותי, והיא לא הצליחה לדייק בזה.

״סליחה,״ יבבה. ״התכוונתי שזה לא משנה לי… אז איפה שאת מעדיפה…״

הפלקתי שוב באותו המקום, חזק יותר. עוד צרחה.

״אין לך שום העדפה?״ ליטפתי בעדינות את פנים הירך שלה, נמנעת מהאיזור הכואב אבל שומרת על קרבה מספיק מאיימת.

״לא.״

בתגובה לעוד תשובה לא נכונה מעכתי את הכוס שלה ביד שלי, מזרימה לה תזכורת של הכאב שנותר משתי ההצלפות שם.

״את לא זאת שביקשה שאזיין אותה?״

״כן.״ נאנחה בייאוש, לא יודעת מה התשובה שאני מחפשת.

״ובכן, מנסיוני מי שמבקש ממני משהו, בד״כ יש לו העדפות. אבל אם זה לא משנה, אז זה לא משנה. אז אני יכולה פשוט ללכת.״

״אל תלכי…״

״אפשר להחליף אותי, לעשות סשן בהמשכים. אני בטוחה שיש בקהל מישהו או מישהי שישמחו להתחלף איתי…״ הרמתי מבט אל הקהל המשולהב והחרמן שלנו (כי פעם זה היה יותר לגיטימי לבהות בסשנים במסיבות). ״תרצי לבחור מישהו מהם? או שגם זה לא משנה לך?״

נופר שתקה שתיקה ארוכה.

״אין לך העדפה מי יזיין אותך?״ לחצתי עוד קצת.

״יש לי.״ לחשה.

״מי?״

״את. אני רוצה שאת תזייני אותי. לילי בבקשה תזייני אותי!״

היא השפילה את המבט, לא מעיזה להסתכל עליי או על אף אחד אחר מסביב, למקרה שהיו צופים שפנטזו על הרגע שלהם להתערב. העברתי את היד מהכוס אל העורף שלה ומשכתי אותה למעלה מהשיער. ״אני כבר הסכמתי לזיין אותך,״ סטרתי לה. היא החזירה את הראש מהר למרכז. מאולפת. ״אפילו נתתי לך אפשרות בחירה באיזה חור, אבל עדיין לא ענית לי.״ עוד סטירה, באותו הצד. העור שלה היה בהיר והאדים במהירות, זה היה סקסי. הראש שלה חזר למרכז והיה נדמה שהיא שוקלת צעדים. נתתי לה רגע להתבשל עם זה.  ידעתי איפה היא רוצה, כי זונה יודעת לזהות זונה. אבל רציתי שהיא תגיד את זה. לבסוף שמעתי אותה לוחשת: ״בתחת.״


״איפה? לא שומעים טוב עם המוזיקה.״ הקשתי בכוונה.

״בתחת.״ היא ענתה בקול רם וברור.

״מה בתחת?״ כבר ידעתי שהיא מגיעה עם ניסיון בתחום, לא היה טעם להקל עליה.

״לילי, בבקשה תזייני אותי בתחת.״

״ילדה טובה.״ נישקתי אותה ועברתי חזרה לצד השני.


קצת לוב ונכנסתי. בעדינות בהתחלה, אני לא מפלצת. בד״כ אני מרחיבה קצת עם אצבעות קודם, אבל אין שום סיכוי שהמרוקאית הסטרילית שחיה בתוכי תדחוף אצבעות לתחת שהיא לא מכירה במקום שהיא לא סומכת על סבון הידיים שלו, אז ויתרנו על הפורפליי הנ״ל. במקום זה החדרתי אותו לאט ובהדרגה תוך הוספת נוזל סיכה כל כמה כניסות ויציאות. היא לא הייתה צריכה את הרחמים, נפלתי על מזוכיסטית על מלא ככה שיכולתי להגביר די מהר.


יש צלילים חמודים, לא רצוניים כאלה, שיוצאים כשמזיינים מישהי. אפשר לדעת מה טיב ועוצמת הזיון ככל שהם משתנים, וככה עברנו מאנחות קטנות לאנחות קצת יותר גדולות לקצת צרחות כשהכנסתי את כולו וזיינתי כבר בקצב של הבחורה האתלטית שהייתי בגיל 28. ״נעים לך?״ בכוונה חיכיתי לצרחות כדי לשאול. ״כן לילי,״ היא ענתה, מקוטעת בהברות לפי קצב הזיון. העברתי לה אצבע על הכוס, בין השפתיים הרטובות שלה. ״כן, אני רואה.״ נשארתי להתעכב על הדגדגן. אני באופן אישי לא מאלו שיכולות להגיע להארה אורגזמית ע״י אנאלי ושפשוף דגדגן בלבד אבל יש כאלה שמסוגלות, ונופר, מסתבר, הייתה אחת מהן. ״אומייגאד כן, כן,״ מלמלה בהתרגשות כשהתחלתי לשחק בו. אבל זו הייתה רק בדיקת מנועים, עוד לא רציתי להגיע לשם, אז הפסקתי והיא התאכזבה.


״ידיים מאחורי הגב״, אמרתי לה והיא קיפלה אותן אחורה, כף יד על מרפק, כמו מקצוענית אמיתית בתחום. תפסתי את הידית שנוצרה מהידיים שלה כתוצאה, משכתי את עצמי קדימה ונכנסתי עמוק יותר, מגבירה את הקצב. המהירות החדשה הפתיעה אותה ואת חור התחת שלה, זה כנראה שרף כי היא צעקה די הרבה, אבל לאט לאט - הצעקות שכחו.


עין לא מיומנת תחשוב שזה כי היא התרגלה לכאב, אבל ההפך הוא הנכון. אתן מבינות, יש הרבה קשר בין שרירי הלסת לשרירים ברצפת האגן - ככל שהלסת קפוצה יותר, כך גם שרירי רצפת האגן יותר נוקשים ומכווצים. וככל שאלה יותר מכווצים, ובכן, ככה יותר כואב כשמזיינים אותך בתחת. על מנת להקל לעצמה על הכאב, היה עליה להרפות לגמרי את שרירי האגן, ואיתם את שרירי הלסת - משמע - להפסיק לפתוח את הפה ולצעוק.


רוב מי שזיין או זוין בתחת אי פעם כנראה מכירים את הרגע הזה, של סיום ההתנגדות. כל השרירים נרפים לתוך הזיון, הגוף הופך כבד ורך בו-זמנית ופתאום יש יותר מקום בפנים, להיכנס, לזיין, להרחיב, להכאיב. כבר לא יוצאות יללות של כאב אבל איכשהו את מצליחה לחדור יותר פנימה, הכל התרחב ונרגע, התמסרות זמנית לתוך הדבר הזה, שבזמנו היה הזין התותב שלי. לא ראיתי את העיניים שלה מאיפה שעמדתי וזה ביאס אותי כי בטוח שזה מבט שהייתי רוצה לראות - זה בכללי חסרון מובהק בתנוחה הנ״ל. אני זוכרת שבזמן שזיינתי אותה חשבתי שצריך להניח קצת מראות במסיבות פטיש.


בינתיים מסביב נראה שכמות הצופים הכפילה את עצמה, כי הצלפות באמצע הרחבה זה עניין קליל, גם ב-2016, אבל אנאלי זה top search בפורנו מסיבה מסוימת - והקהל היה מרותק.

״כיף לך שמסתכלים עלייך?״ החלטתי להכניס אותם לסצינה שוב.

״כן - לילי -״ היא ענתה, מקוטעת עדיין בין כניסה ליציאה לתחת שלה.

״את מתחרמנת מזה שאנשים זרים מתחרמנים ממך בזמן שאישה זרה מזיינת אותך בתחת?״

״כן לילי.״

״ואיפה היינו לגבי לשלב אותם במשחק? אני לא חושבת שענית לי על זה פעם קודמת ששאלתי.״

״אם את רוצה…״ ענתה לי בביישנות. לא ישב עליה טוב ביישנות.

״חזרנו לזה?״ יצאתי ממנה במהירות. היא נאנחה בעצב.

״לא, סליחה, בבקשה תמשיכי.״

״אני שאלתי אותך מה אני רוצה, או מה את רוצה?״

הפעם לא היה דיון שלם בנושא והיא ישר אמרה כן.

 

אני לא יודעת מה זה היה, אינטואציה של סוויצ׳ית או וואטאבר, אבל היה לי ברור שהיא מעוניינת בקצת אינטראקציה מהקהל עוד הרבה לפני ששאלתי. אולי זה באמת עניין של הזדהות, ראיתי מה היא רוצה כי אלו דברים שגם אני אוהבת ורוצה. הבחורה הזאת בהחלט רצתה שעוד אנשים יגעו בה, ולי כבר הייתה היסטוריה של להפעיל אנשים כבובות-מין בתור תחביב, אבל זה לא היה המומנט הנכון לזה.


החזרתי את הדילדו לפתח התחת שלה והחדרתי אותו לאט לאט בחזרה. כשהייתי ממוקמת לגמרי בתוכה שלחתי יד קדימה ותפסתי לה את הראש מהשיער, מרימה את המבט שלה למעלה. ״תבחרי,״ אמרתי לה וסובבתי לה את הראש לאט לצדדים כדי שתוכל לבחון בחזרה את כל הקהל שבחן אותה. את חלק מהא.נשים מסביב זיהיתי מהזמן שישבנו איתם בהתחלה, ואלו האנשים איתם החלפתי מבטים כשאמרתי, כאילו לכל החדר: ״מי רוצה ללטף אותה קצת? או להכאיב לה קצת, תלוי מה היא תבחר.״ זו הייתה סיטואציה שקרית, כי היה לי ברור שאם מישהו יעז לומר אני או להרים את היד כאילו אנחנו באיזו הצבעה כיתתית הוא יפסל מיידית. היו כמובן שני גברים שנידבו את עצמם אבל חייכתי אליהם בנימוס ואמרתי להם שזה משחק של בחורות היום. אחרי שנתתי את הסימן הזה, מישהי חמודה שישבנו איתה קודם התקדמה מהקהל ונעמדה ליד הראש של נופר.

״בא לך?״ שאלה אותה.

נופר חייכה אליה והנהנה.

״מה בא לך?״ היא ביקשה חידוד.

ראיתי על נופר שהיא רצתה לענות ״מה שאת רוצה״, אבל במקום זה היא רק ענתה ״לא יודעת״ נבוך ומבולבל. נראה שהבחורה הגיעה להצפה מסוימת, אולי באמת נתתי לה יותר מידי אפשרויות בחירה.


הבחורה מהקהל ליטפה קצת את נופר בזמן שאני חזרתי לזיין אותה, וכשהנחתי שוב את האגודל שלי על הדגדגן שלה נראה שניצת קצת סדיזם במשתתפת מהקהל והיד שלה עברה מללטף ללמשוך לה בשיער כלפי מעלה, בזמן שהיד השנייה החלה לטייל לה על הגוף תוך פליקים וצביטות קטנות. היה נראה שזה מוסיף כי נופר נכנסה מחדש לתוך ריפיון-השרירים-האנאלי ששהינו בו קודם, תוך רעידות קטנות של עונג שכנראה נגרמו מהידיים שלי ושל האורחת מהקהל בו-זמנית. הרעד הפך חזק ומהיר יותר ככל שהאגן והיד שלי זזו חזק ומהר יותר, עד שנופר כבר לא הייתה כ״כ רפויה כמו קודם, והחלה להשמיע צלילים נעימים שוב. השאלה ״אפשר לגמור בבקשה?״ כנראה לא הייתה צריכה להפתיע אותי, כי אפילו שלא סיכמנו על שום חוקים היא הגיעה מאולפת מהבית. אמרתי לה כן והגברתי את הקצב בהתאמה כדי שתצליח לגמור, וכשסיימה יצאתי ממנה בעדינות ואמרתי לבחורה השנייה לחבק אותה רגע בזמן שאני מסירה מעצמי את הציוד ואורזת אותו בשקית סטרילית חזרה בתיק שלה - מקווה בשבילה שיש לה מדיח.


הקהל התחיל להתפזר, נופר שכבה רפויה על ההדום/שולחן/וואטאבר, מלוטפת ע״י האורחת מהקהל. איזה יפה זה, חשבתי לפני שהצטרפתי אליה לקצת ליטופים וחיבוקים. ״את בטוב?״ שאלתי אותה אחרי כמה דקות שעדיין נשארה שרועה על הרהיט-חסר-השם. ״אני בטוב.״ היא החזירה לי חיוך מלא שיניים לבנות. נישקתי אותה על המצח, ואחרי עוד כמה דקות קמנו ועשינו בחוץ סיגריה, דרינק וקשקושים. היא אמרה לי תודה ושהיה לה כיף, אמרתי לה שגם לי, אבל לא החלפנו מספרי טלפון וכאלה. לא ביקשתי וכנראה שגם אותה זה לא כזה עניין, אבל למחרת הייתה לי בקשת חברות חדשה בפייסבוק.


בדקדנס הבא פגשתי אותה שוב, היא קראה בשמי בהתרגשות ורצה לחבק אותי, ואז מיד הצביעה על צווארה ואמרה ״היום אני מקולרת, אי אפשר לשחק.״ חייכתי אליה ואמרתי לה שאני שמחה לשמוע שיש לה מישהו או מישהי.

״מישהי,״ חייכה אליי חזרה.

״יופי,״ עניתי. ״יותר טוב מישהי.״

 

- - - -

 

בנימה אופטימית זו - יום הולדת שמח לליין הדקדנס שחוגג עשור בתאריך 10.4.26. 🎈

תודה על עשר שנים של הרפתקאות. 💜

 

* לכותבת הבלוג אין שום קשר לליין מעבר להיותה מבקרת קבועה בו.

לפני חודשיים. יום ראשון, 22 בפברואר 2026 בשעה 5:19

לחיות עם אי-יציבות נפשית יכול להיות מאוד מבלבל בהתחלה. בשנים הראשונות את בכלל לא יודעת שאת שונה במשהו. כשאת סופסוף מבינה, זה נהיה סיוט השוואתי. בהמשך, כשהפן החברתי והרומנטי מקבלים דגש זה מרגיש כמו קללה, ומשם זה נהיה ייאוש… אבל אם הצלחת לעבור את כל אלו תוך טיפולים מיטביים לרוב - אז מתחיל שלב חדש, שלב של הבחנה. את מתחילה להבחין במעגליות של הדברים.


את לא תצליחי לראות את זה מתוך הנקודה שאת נמצאת בה, אבל אם תעשי זום אאוט על הגרף הכללי, תוכלי לראות אותן שם, שנים על גבי שנים - עליות ומורדות, צמיחות והתרסקויות, ועם זאת הגרף ממשיך להתקדם. אולי בגלל זה אני כבר לא מתרגשת-אקסטרה כשמגיעה לי תקופה שקועה מהרגיל. פעם הייתי נבהלת נורא, מתחילה להיאבק בבוץ הטובעני, שזה, כידוע, הדרך הטובה ביותר להאיץ את מהירות השקיעה. הייתי מחפשת סיבות, היגיון, מטרה. למה זה קורה, למה עכשיו. עוברת על הלוגים של ההיסטוריה, האישית והכללית, בוחנת אפשרויות להתנהגות הזאת, השברירית.


היום אני כבר לא צריכה לחפש סיבות, אני יודעת להבחין בהן מגיעות. שנים של טיפולים מסוגים שונים יחד עם השכלה בתחומים הרלוונטים הביאו אותי למצב שבו אני יכולה לדעת מראש, שאם עשינו הפקדה של ביצית בתאריך x, אני אהיה במתח עד תאריך y, ולכן השקיעה תגיע - וגם התוצאה שאחרי תוכל להשפיע. אני יכולה לדעת שהזיוני שכל בחדשות על איראן מן הסתם ישפיעו לי על השינה, שמן הסתם תשפיע לי על התפקוד. שהקורטיזול יציף אותי והכאבים בגוף יתחזקו. שאפעל ממקום הישרדותי יותר ולכן אהיה סבלנית פחות.


אני כבר לא חיה בעולם של אי ודאות. אני יכולה לצפות את אופן התגובה שלי, רגשית, מילולית ופיזית, ע״פ ההתרחשויות. ואם אני יכולה לצפות את אופן התגובה, אני יכולה גם לחשב כיצד להתמודד עם העניין מראש. איך אומר טונה? גם אם זה לא נראה טוב וכל הכוכבים מראים שיש סיבה לדאוג, אין סיבה להתייאש.


מה שהיה פעם היטלטלות בלתי נשלטת בין מצבי רוח קיצוניים ששולטים במעשים שלי, הפך, לאורך השנים, להיות רק עוד משהו שצריך לקחת בחשבון כדי לסדר נכון את הלו״ז. לוותר על איזו עבודה, להתפשר על איזה ציון, לקחת יותר ימי מחלה, להזמין יותר וולט. לבצע הערכת מצב, פריורטיזציה, ולהוריד מעצמי דברים שאפשר לוותר או להחליף, על מנת לשמור אנרגיה להתמודדות עם הדהודי המציאות.


הפיצ׳ר הכי חדש שפיתחתי, לדעתי בשנתיים-שלוש האחרונות, זה לא רק להבחין מתי דברים עומדים להידרדר - אלא גם מתי הם עומדים להשתפר. משהו בי מצליח להציץ מעבר לסבך הנוירוטרנסמיטרים העצובים שלי ורואה שהסוף קרב, שזה עומד להירגע, שבקרוב - יהיה בטוח לצאת שוב החוצה.


אני מתחילה בקטנה, בהסחת דעת מהעצב/מהכאוס. משהו בחוץ אבל בפנים - נניח עבודה בגינה. קצת גוזמת, קצת שותלת, קצת זורעת, מדשנת, משקה. גורפת עלים ומעבירה צמחים מעציצים קטנים וצפופים למרווחים, עוקרת (מהשורש) עשבים שוטים שהשתלטו על המרחב בזמן שלא הייתי שם.


אח״כ אני ממשיכה להתאוששות הפיזית יותר - מזון. בלי מזון, לא משנה איזה כדורים אקח, לא יהיה כיצד לייצר את הסרוטונין, הגאבה והדופמין ההכרחיים לצורך הרגעת החרדות והעלאת מצב רוחי. אני מזמינה את המצרכים מוולט ומכינה לנו משהו מזין. אמנם עדיין לא במצב ללכת לסופר, אבל ב-2026 יש מספיק פתרונות זמינים.


כשאני מצליחה לחזור לישון ולאכול בד״כ חוזרת גם החרמנות. אני עוד לא מאה אחוז השרלילה שאני אבל המחשבות מנחמות אותי ליותר תזוזה - טיולים עם הכלבים, אימונים על העמוד, תרגילי גמישות מול נטפליקס. לאחר מכן יגיע גם השיפור החברתי ולבסוף הלימודים והקריירה.


אני כבר מכירה את המסלול הזה, הקבוע. זה לא גורם לי להרגיש טוב יותר כשהפלאשבקים מהעבר מטשטשים לי את ההווה, או כשההווה מעלה לי את העבר, אבל יש משהו בידיעה הברורה, החוזרת על עצמה - שעוד מעט זה ייעלם שוב.


(עד הפעם הבאה)

 


 

לפני חודשיים. יום שישי, 20 בפברואר 2026 בשעה 3:03

״יש מסיבה חדשה. משהו שאמור להיות רקיד!״ סיפרה לי אנה בהתלהבות, מתישהו לפני עשור. אנה הייתה חברה מימי התיכון שאיכשהו הצליחה גם להמשיך איתי הלאה בעקבות שלל תחומי עניין משותפים: ריקוד על עמוד, ספרות איכותית, בדס״מ גרוע. בהתאם היינו הולכות יחד למסיבות פטיש, לעתים כרווקות הוללות, לעתים עם בן או בת זוג נלווים. אבל היצע האירועים בזמנו לא היה וואו, אז ליין חדש בהחלט היה סיבה למסיבה.


״וואלה? איפה?״

״השרון 12״

״… אז… מול הדאנג׳ן?״

״אה, לא חשבתי על זה.״


וככה אנה ואני הגענו בפעם הראשונה לדקדנס. באותם ימים הקהילה הייתה קטנה יותר, וגם חפפה עם הרבה קהילות אחרות, ככה שהיו קצת הכרויות שהציתו קצת זכרונות והתחילו קצת שיחות. ישבנו באיזור עישון כמה חבר׳ה והיה קצת וייב של מסיבת כיתה, אז כשהיה שיר טוב ניצלתי את המומנטום כדי להתחמק באלגנטיות ומשכתי את אנה לרחבת הריקודים, גוררות אחרינו כמה מהשותפות לשיחה.


במועדונים, כמו במועדונים, נדמה שהדיג׳יי מקפיד על כלל של שיר-אחד-טוב ואז שיר-אחד-מעפן. לא ברור אם זה כי הוא לא מכיר מספיק שירים טובים כדי לנגן רק כאלו או שהוא עושה זאת על מנת לתת לקהל להתאושש לרגע, אבל החלטתי שזו האופציה השנייה והלכתי להתאושש בבר עם בקבוק מים. בעודי מנסה למנוע את ההנגאובר של מחר שמעתי קול מאחורי: ״את רוצה לסשן אותי?״


זו הייתה נופר, אחת מהבנות שישבנו ורקדנו בחברתן קודם. בזמנו עוד לא הייתה בי היכולת לראות שהיא העזה לשאול מה שחצי מא.נשים במעגל ההוא חשבו. הופתעתי מהשאלה ומהר מאוד החזרתי אותה אליה: ״האמת שאני מסודרת, אבל נראה שיש משהו שאת רוצה.״

היא הרכינה את הראש במבוכה לרגע קצר, ואז חייכה אליי בהחלטיות ואמרה ״אני רוצה שתסשני אותי.״

היא הייתה חמודה. ג׳ינג׳ית, בהירה ועגלגלה. לא יפה במיוחד אבל גם לא לא-יפה.

״אז תבקשי.״ עניתי לה

״בבקשה תסשני אותי.״


מתוקה.


היתרון במרחב פליי בתוך רחבת ריקודים, שהוא הרעיון עליו צמח הדקדנס - לרקוד ולשחק במקביל - הוביל למצב חדש (בזמנו) ששחקנו באמצע ההמון. היא נשכבה קדימה עם פלג הגוף העליון על איזה שולחן או הדום או שם-כלשהו-של-רהיט שהוצב שם בדיוק למטרה הזו, כאשר רגליה עומדות ומפושקות על הרצפה מולי. היה לה תיק עם כל מיני צעצועים, אין מה להגיד, הבחורה הגיעה מוכנה. בחרתי מתוכם ספנקר עבה ויפה עם ידית עץ נוחה לאחיזה ואמרתי לה לבחור מספר בין 10 ל-100. היא בחרה 50, מה שמיקם אותה במרכז הטווח - מזוכיסטית ממוצעת סך הכל.


בכל הצלפה, כמובן, היה עליה לספור. הדיל היה פשוט - אם היא לא מתבלבלת, נסיים בחמישים. אם היא מתבלבלת, נתחיל מהתחלה. התחלתי להצליף בעדינות בישבן הימני, השמאלי, בודקת תגובות וקולות, מגבירה קצת את העוצמה בכל מכה. היא לבשה תחתוני תחרה שחורים - חוטיני - משהו שבאופן אישי לעולם לא תתפסו אותי לובשת - אבל זה הבליט את הישבן שלה יפה בכל קפיצה מהכאב ועשה לי נעים. היא נאנקה, ציוצים קטנים שהפכו באפקט מצטבר לצווחות קטנות שהפכו עם הזמן לגדולות. אני הרי יודעת איך זה, נהיה לה קשה יותר ככל שחזרתי שוב ושוב על אותם האיזורים.

״תזכירי לי באיזה מספר אנחנו?״

״43״

״את בטוחה?״

״לא.״


במכה ה-46, כ״כ קרובה לסיום, היא החליטה שאנחנו ב-43. אם תשאלו אותי היא עשתה את זה בכוונה, לא רצתה להיפרד, הילדה. חשבתי שזה חמוד, ראיתי את זה כבקשה לעוד. נתתי לה הפסקה וליטפתי לה את כל האיזורים שהכאבתי בהם - מה שמנסיוני רק מכאיב יותר אבל כולנו יודעים שיש כאלה שזה עושה להן את זה. עליתי בליטופים מהישבן שלה, לגב, לעורף, ליטפתי לה את השיער ונעמדתי מול הראש שלה. ״את בסדר?״ שאלתי. אני לא גדולה בלשאול אם א.נשים בסדר בסשנים, באמת, אבל בפעמים ראשונות עם זרה גמורה זה הכרחי. היה נראה שהיא מאוד בסדר. כשסיימתי לברר את זה עברתי לצופים שצברנו בזמן שהיא ספרה עד 46. ״תראי כמה אנשים באו לראות אותך.״ חייכתי אליה, היד שלי עדיין מלטפת לה את העורף, הידיים שלה פרושות לצדדים. ״את נהנית להיות המופע המרכזי?״ היא הנהנה בעונג. ״את רוצה שנשלב אותם במופע?״ העיניים שלה נפערו במה שחלק יבלבלו עם הלם, אבל אני פירשתי ככמיהה, כי בכל זאת סוויצ׳ית. ״אולי מישהי שתחזיק לך את היד? או מישהי שתלטף אותך קצת בזמן שאני ממשיכה?״


לפני שהיא הספיקה לענות הנחתתי מכה חזקה על הישבן שלה, מה שהפתיע אותה כי הייתי בצד השני. היא הביטה בי כמו סתומה עד שהייתי צריכה להזכיר לה לספור ואז אמרה ״אחת״, והיינו צריכות לעבור את כל זה מההתחלה שוב. היא עפה על זה. ידעתי שהיא התבלבלה בכוונה.


בסוף היא רצתה שאזיין אותה. הפעם היא לא שאלה אם אני רוצה, היא ישר ביקשה. ״תזייני אותי בבקשה״. פייר גם אני כבר די התחרמנתי מכל הסיטואציה אבל במבט ראשון לא היה לי את הציוד, ופייר מגעיל אותי לדחוף ידיים לבחורות במסיבות, כי לא מרגיש לי סטרילי מספיק שם. אבל אז היא הזכירה לי את התיק שלה, ובאורח פלא הרתמה שלה התאימה גם לי. בחרתי דילדו בצבע עור שהוא לא צבע העור שלי ונעמדתי מאחוריה רתומה ומצוידת.


״אז את רוצה שאזיין אותך -״

״כן!״ היא הגיבה במהירות לפני שהספקתי לסיים את השאלה.

״פה?״ הנחתי את קצה הדילדו בכניסה לכוס שלה.

״כן...״ היא נאנקה שוב, עדיין לא מקשיבה לכל ההוראות. אני מכירה את הייאוש הזה, את הרעב הזה, את הצורך הזה. להרגיש את הקצה ורק לרצות שייכנס, רק לרצות להתמלא לרגע במשהו שיוציא אותך מהראש של עצמך. אני מכירה את התחושה, אז אני מותחת את זה לכל האורך.

״או פה?״ הרמתי את קצה הדילדו ועליתי לחור השני, מעליו.


* נגמר לי הזמן, המשך יבוא.

לפני חודשיים. יום ראשון, 15 בפברואר 2026 בשעה 1:45

הופעת הוולנטיינז המשותפת של קרן פלס ומירי מסיקה עברה, כמה מפתיע, בעיניים רטובות. תקופת הרגישות הבלתי נסבלת הזאת בניצוחה של אמא שלי ממשיכה - אבל לא האמא האמיתית שלי. האמא השנייה, האחרת, הדמיונית, שחיה בראש שלי. אתם יודעים, זאת שעדיין מדברת איתי. אני חושבת שבשלב מסוים שיערתי שהיא ״תרד מהעץ שהיא טיפסה עליו״ כשיהיו ילדים בתמונה, אבל ככל שהזמן עובר התמונה הזאת מתרחקת יותר ויותר… ביום חמישי הייתה לנו עוד בדיקת הריון שלילית, ואני בונה בראש תביעות נגד מדינת ישראל והאפליה האינסופית, אבל זה לא ישנה את התוצאה לחיובית.


שצף הזכרונות החדשים-ישנים שזורם לי למוח בתקופה האחרונה שובר אותי נפשית. הרבה זמן רציתי תשובות, וזה טוב… שאני מבינה עכשיו שכל הדברים ששמתי בצד, שהאמנזיה הזאת הייתה סך הכל דרך לשכוח את כל מה שאמא שלי עשתה והייתה עבורי. טיפולי החשמל היו כנראה רק תירוץ או איזה פוש ראשוני. או שפשוט גרתי איתה אז ולא יכולתי להתמודד עם זה. לא יכולתי להסתכל על הדבר עצמו, אז המוח שלי שם אותו במקום אחר. ניתק אותו. ניתק אותי.


כשהייתי מנותקת, יכולתי להתחבר אליה חזרה. אבל כשהתחברתי חזרה לעצמי… הכל חזר. החזקתי את היד של שרון חזק חזק כל ההופעה, שלמזלי הייתה בישיבה אז הייתה לי גישה קלה לטישיו שבתיק. בשורות ״ילדה שלנו קטנה התגעגענו״ התפרצתי בבכי שוב. כעסתי שלא היה לי בית שיכולתי לבוא אליו ולשמוע את המילים האלו, וזו לא דרך לגדול, אתם יודעים?


זו לא דרך להתפתח. זו לא דרך לפתח מערכות יחסים ואמון בבני אדם. אז פלא שלא עשיתי זאת כל השנים האלה? שרון היא האדם הראשון שהסכמתי לעבור לגור איתו בתוך אינספור קשרים שבאמת היו להם כוונות טובות אבל אני לא הבנתי את הדבר הזה שהם רצו ממני. לא הבנתי את המשמעות של בית, של משפחה, של מקום בטוח לחזור אליו. הכל היה זמני, תרמיל ג׳נספורט שחור עם סיכות ביטחון, מעיל עור ארוך, נגן mp4, אוזניות, 2 ג׳ינסים, כמה חולצות. רק מה שנכנס בתיק. בכל זאת ילדת רחוב.


-


כשאני אוחזת חזק ביד של שרון, אני מביטה בה ויודעת שעשיתי עסקת חלופה הגיונית. אני יודעת שאמא שלי, בעלה, אחותי, האחים שלי… הם לא האנשים שלי. אני יודעת שהם לא היו גם לפני ששרון ואני התחתנו. אבל תמיד היה איזה מייבי, תמיד הייתה אפשרות לקפוץ לביקור. כשנשבענו להיות ביחד לנצח, ידעתי שאני סוגרת את הדלת הזאת בפניי. למען ההגינות זו לא הייתה דלת שנעים לעבור בה, זו גם דלת שצריך להתחפש כדי לעבור בה. עם שרון אני לא צריכה להתחפש, אני יכולה להיות אני במאה אחוז. ושרון אף פעם לא תגיד לי ״אוי איזה שטויות״ או ״הכל איתך בסדר, אין לך שום סיבה להיות עצובה״. כשהתוודיתי בפני שרון על הפלאשבקים מהילדות, על הפגיעה המינית, היא הגיבה במילים ובחיבוק. אמא שלי הגיבה בשתיקה ובריחוק.


אמא שלי לא מסוגלת להביט בדברים שאני עברתי, אולי כי היא עברה אותם גם, והיא לא יכולה להביט לאחור, זה מתכון בטוח להפוך לנציב של מלח. בגיל 16, קצת לפני שעזבתי את הבית, היא אמרה לי שהיא סיימה לגדל אותי, שהיא מרוצה מהתוצאה (בערך). שאמנם יש לנו ״אי הסכמות״, אבל היא גאה בי ובמי שנהייתי, בחופש שלי להסתובב בארץ ובעולם, להיות מוקפת א.נשים שאוהבים אותי, להיות חכמה ועצמאית. להיות כל מה שהיא חינכה אותי.


״את מוכנה,״ היא אמרה לי. ״אני סיימתי את העבודה שלי.״


אני חושבת שהיה מקום לעוד קצת עבודות תשתית, אבל בכל זאת הלכתי. הלכתי אז ומאז אני ממשיכה ללכת, מכל מקום, מכל אדם. אני חותכת מהחיים שלי אנשים בקלות יתרה. החשובים לרוב נשארים, אבל אין להם וותק נבנה. השנים לא מצטברות. אידיוטים לא מתים, הם רק מתחלפים - ככה גם משפחה וחברים.


פונקציות עזר לחיים.


הלוואי שיכולתי לתפוס אותם קצת יותר כאנשים.