ניקוי רעלים

ואנחנו מתאוששות מהשפעת החמורה בתבל. לא עזרו האזהרות של אחותי הקטנה, רופאת הילדים בשיא התמחותה (שעוד תככב כאן בהמשך), לא עזר גם כשהעברתי אותן הלאה לשרון ואמרתי לה שתלך להתחסן. ״לא, אין טעם… כבר מאוחר מידי…״ הייתה זורקת לעברי, בכל זאת כבר ינואר/פברואר/מרץ, או מה-שלא-היה-התאריך. סך הכל זה לא שאנחנו איזה סייקוז מתנגדות חיסונים, כן? פשוט ברצינות שלא מצאנו את הזמן, כנראה בין כל מעקבי הזקיקים והתורים למחלקות ה-IVF והפיריון השונות לא מצאנו רגע להגיע למרפאה רגילה, ובתכלס? אני לא אתפלא אם תפסנו את זה שם, ואם למשרד הבריאות היה קצת אכפת מרפואת נשים הם כבר היו דואגים שנקבל את האפשרות להתחסן שם.

בכל מקרה, אנחנו גמורות. ולמרות זאת שרון, שלפני ארבעה ימים בלבד הייתה מחוברת לעירוי במוקד החירום של מכבי, עלתה על סולם כדי לנקות את העובש בחדר השינה. אתם יודעים, כי באיזה בית בת״א אין עובש בחדר השינה? בין לבין היא מגיעה לפה לאיזו הפסקה ומתרסקת לצדי על הספה, כי צריך לרסס ולהמתין, לשפשף ולהמתין, לרסס ולהמתין עוד קצת… הרבה המתנה התהליך הזה, מזכיר לכם משהו?

הכל מזכיר לי משהו בימים אלו, ועם זאת אני עצורה מלהתקדם לכיוון מסוים. כאילו קפואה בזמן עד הטיסה המיועדת, כאשר ברקע אזעקות פוקדות אותנו פעמיים ביום, ואפילו אין לנו מרחב מוגן, ובזמן שאני מתחבאת בין מה שאני מקווה שהם קירות בטון שלא יקרסו עליי במקרה של הדף, אני רק חושבת ״איזה מזל שהזמנו כרטיס טיסה של אל-על, כי הם היחידים שטסים עכשיו כשכל התופת הזאת חזרה״ ואז גם בא לי להקיא מעצמי שאני נשמעת כמו פרסומת של אל-על, שזו קלירלי לא בדיוק חברת התעופה המועדפת עליי, בין אם זה קשור למחירים האסטרונומים שלהם או לא - אבל שוב, כמו בגיאורגיה, כמו בחברה שמסייעת לנו בסכום סמלי, כמו אצל הלא-סטרייטים - זו הייתה האפשרות היחידה שלי, אז נאלצתי לשלם. ובזעם הזה אני יושבת ומתבשלת כל האזעקה, במחשבות על ועדות לאישור IVF בהשתתפות משרד הבריאות בדיעבד, בשאלות לחברה שעברה תרומת ביצית בעצמה בחו״ל, ואז לרגע אחד של יירוט המציאות מבשילה לי בתוך המוח ונוחתת ישר לתוך הלב, העיניים שלי דומעות ואני חושבת האם שנה מעכשיו נהיה באותה הסיטואציה, רק עם תינוק? וכמה, באמת, תנחם אותי הקרבה הגיאוגרפית של הבית שלנו לקריה, כשהאיום הזה חג מעל הראש שלו/ה, ולא רק שלנו?

זה כאילו בכל פעם שאני רוצה להתרגש מזה, המציאות מתפוצצת לי בפרצוף, וזה חבל, כי בתכלס, בלי כל ההפרעות - בלי כל הטיסות והכספים המוגזמים והלא מוצדקים, בלי פסיקות בג״צ מכעיסות, בלי כל אלו - זה באמת

באמת באמת

מרגש.

הייתי רוצה להיות חסידה של ספרות אירוטית-בדסמית משובחת, אך לצערי מאז ״סיפורה של או״ לא נצפתה כזאת בנמצא.

אבל כשאת מחכה באמצע היום לפגישה באחד מהפארקים המוצלים של ת״א, ונגלית מולך ספרייה ציבורית קטנה של תן(י)-וקח(י), את כרגיל מוצאת את עצמך מתפשרת על האיכות, כי גם אם זה לא משהו… זה משהו, יו נואו?

נו, נקווה שזה משהו. 📚 

אחרי שבוע של סבלנות לאין קץ, סופסוף חזרתי לעצמי - כל היום אני מתעצבנת עליה. אני יודעת שהיא חלשה ושקשה לה, וגם לי, גם אני חלשה וקשה לי, ואני עדיין עושה את המינימום ההכרחי. אני יודעת שהיא לא כמוני, לה לא כואב וקשה 100% מהזמן, ולכן כשזה כן, היא לא יודעת לדחוף את זה הצידה ואז לבכות את זה אח״כ. היא יודעת רק לתת לכאב המשתק - ובכן - לשתק אותה.

אני תוהה האם אני כועסת עליה באמת כי היא לא שמה לב שההמיץ הנכון היה בהזמנה (כי כל דבר אחר שאנחנו שותות גורם לנו להקיא) או בגלל שבשאר הזמן לא כואב לה ככה. אולי באמת בגלל זה אני כועסת עליה, שהיא מעיזה לשכב ככה חסרת אונים, חסרת בושה, לזעוק את הכאב שלה לעולם בחופשיות מרתיחה, כשאני מרגישה ככה כל החיים שלי. על מי את חושבת שאת עושה רושם.

היא לא אכלה ולא שתתה ולא הפסיקה להקיא, אז רבתי עם חצי מנציגי מכבי בטלפון עד שהופננו לאיזה סמי-מיון, שם היא קיבלתה שתי שקיות נוזלים בעירוי בווריד יחד עם משהו נגד בחילות שלשם שינוי השפיע. הרופא אמר שלפי בדיקות הדם  נראה שהיה לה זיהום ויראלי וכעת תפקודי הכבד קצת מוזרים, ושזה נורמלי אחרי וירוס ורק צריך לעקוב עוד שלושה ימים בבדיקות זהות אצל רופאת המשפחה. אז כמובן שהייתי צריכה לתזכר אותה שלוש פעמים היום לקבוע תור לרופאת המשפחה.

אני דואגת.

״העובר שהולך להיות בתוכך,״ אני אומרת לה, ״אני צריכה שתדאגי לו יחד איתי.״

זו לא אשמתה. היא לא גדלה בבית בו היה אסור להחזיק שוקולד וקולה, שכל דגן היה מלא ובכל ארוחה היה חלבון, פחממה, שומן וירקות חתוכים. היא אכלה מה שרצתה כי אמא שלה לא ידעה מה היא תסכים לאכול, אז נתנה לה הכל. אצלי זה לא היה לפי מה שהסכמתי, איך סבתא הייתה אומרת? ״מי שלא טעים לו, לא רעב״. והיא צדקה, אז כשהיינו רעבים, היינו באים ואוכלים את מה שיש. עם כל התבלינים והירוקים, אוכל רגיל - אותו אוכל שאכלו הגדולים.

העובר הזה, אני מנסה להסביר לה, הוא צריך חומרי גלם. היא מהנהנת אבל היא לא מבינה. היא לא מבינה שהיא פשוט לא יודעת. אני אמא היסטרית כבר מעכשיו, אני רואה את זה, אבל אני גם מרגישה אמא היסטרית שנכשלה, שניסתה כ״כ לטפל בה כל הימים האלה, אבל בסוף הגיעה לנקודה שהיא קרסה.

לקחתי אותה לחדר מיון ושמו לה נוזלים ובדקו אותה והחזרתי אותה לפה והזמנתי לה עוד מיץ והתווכחתי עם וולט ובכיתי בשקט בחדר כדי שלא תחשוב שגם לי כואב והכנתי לה עוד תה והשכבתי אותה לישון וליטפתי אותה קצת… ואני יודעת שאני צריכה ללטף אותה הרבה, אני יודעת שזו עיקר ההחלמה, אבל אני כבר לא יכולה להיות כלואה בתוך המחלה הזאת, אני כבר לא יכולה ללטף ולחבק, אני כבר לא יכולה. אני לא.

אני לא רוצה ללטף יותר.

בבוקר אני צריכה משהו שיחבר אותי לעולם… רדיו או מוזיקה, חדשות או וואטסאפ, משהו קצת יותר רועש ויומיומי מציוצי הציפורים העדינים מבעד לתריסים. אני לא רוצה להתחבר הבוקר, ואולי אני לא רוצה להתחבר בכלל. שתיתי כוס מים, הדלקתי את כל התנורים ועברתי מהשמיכה בחדר שינה לשמיכה בסלון. בעשר פגישה ראשונה, ב-12 פגישה שנייה, ב-14 אני מקווה לפלרטט עם הבחור הטרנס החמוד מהקבוצה וב-18 יש לי שיעור ריקוד אקזוטי על עמוד.

רק מהרשימה הזו עלתה בי חלחלה.

אולי אני עדיין רוצה להישאר בסופ״ש, לצפות בו כמו ב-slide show, מעבירה תמונה אחר תמונה. זו אני שם? אני תוהה, על הספה, עם זין של גבר חדש שאשתי הניחה לי בפה בקפידה. היא עשתה איתו דיל - כשהרצועה אצלה, השליטה ואני אצלה. כשהיא מושיטה לו את הרצועה - הוא יכול לשחק איתי גם. אחרי שהוא עזב היו לנו עוד פעמים ראשונות משלנו, ואני נשארתי קפואה ברגע, ואני חושבת שעדיין לא הפשרתי חזרה.

אני רוצה לכתוב על כל השאר, על מה שהיה לפני ומה שהיה אחרי, על מה שהיה בזמן, על מה שהיה בתוכי ומה שהיה בתוכה, ואולי אפילו קצת עליו. אני רוצה אבל אני לא מצליחה להתחבר.

נראה לי שהבנתי מה זה סאב-ספייס.

עכשיו איך חוזרים לחיים הרגילים?

אתמול בשבע דקות לחצות הבנתי פתאום שהלילה הזה הולך לעבור בלעדיה. החברה שהייתה הבייביסיטר התורנית ללילה בדיוק עזבה, החברה שהיתה הבייביסיטר התורנית למחר בערב ביטלה. אני חושבת שאני מעדיפה ערב אחד לבד… או לפחות חשבתי, לפני שהלבד נחת עליי בשבע דקות לחצות.

כאילו החיים הם שם של חטיף.

(והדבר היחיד שבא לי לתת לו ביס הרחק ואינו זמין)

דווקא היו פה הרבה חטיפים בערב.

בבוקר אני נוגחת בחיבה לתוך גוש הפרווה לצדי, נפרשת על כל הצד השני של המיטה. היא לא אוהבת, היא יורדת מהמיטה ונובחת במחאה שאפתח לה את הדלת לחצר. שתינו יודעות שהלילה היה קצת שונה, שתינו מחכות שתחזור אלינו.

‏אני מקווה שנעים לה והיא משיגה את מה שהיא רוצה.

אני מקווה שנעים לי ואני משיגה את מה שאני רוצה.

אתמול היה יום זוועה. החל מדימומים בלתי פוסקים שהבהילו אותנו לרופא נשים, דרך שליח וולט שירק לנו על האוטו בחניון (?!) ועד דברים כביכול מינוריים כמו מיץ סלק שנשפך לך ברכב כשאת מאחרת לפגישה - אבל מי שאי פעם חזה במיץ סלק נשפך יודע שזה לא מינורי, וגם לא לאחר לפגישות במרכז תל-אביב ברכב ספוג. מזל שהרכב שלי שחור גם מבפנים.

לאורך כל היום כמעט ביטלתי את הערב. כל פעם הייתה נקודה רגישה אחרת שנלחצה קצת יותר מידי וחשבתי לעצמי שזה לא יום טוב להיכנס לבית של איזה זוג, להתפשט, לרדת לברכיים ולשחק בשלישייה. וגם שרון בכלל לא נסעה עדיין, הכל נדחה ביום וכ״כ רציתי להיות איתה בערב לפני שהיא הולכת… אבל לא מתאים, תוכניות תוכננו, לו״זים נחסמו, וגם כבישים - הדרך מתל-אביב לעיר שלהם הייתה רצופה פקקים מיותרים שהכפילו את אורך ההמתנה הבלתי נסבלת.

בדרך נזכרתי שבבית, לפני שיצאתי, שרון שאלה אותי אם היא יכולה לקחת איזה בקבוק ואמרתי שברור. לא שמתי לב על מה היא שאלה, אני מעודדת אותה באוטומט לשתות מים, אבל בפקקים בדרך הבנתי שאני בלי בקבוק מים, וכשהגעתי אליהם כבר הייתי מיובשת מהמתנה, פקקים וימים מזוויעים. הוא ידע בשנייה שהגעתי כי חלקתי לוקיישן בתחילת הפקק והציף אותי בוואטסאפים מודאגים שחלילה לא אמצא את המקום. בפועל מצאתי בקלות כי ההוראות שכתב במקור היו ממש מדויקות.

הגעתי. חיבוק. ממלמלת. מתפשטת. מבקשת להישאר עם חזייה ותחתונים בינתיים. הוא לוקח אותי לחדר שינה ואני רואה אותה ממתינה שם, קשורה בכיסוי עיניים, לא יודעת מה הולך לקרות. זה מחרמן ומחריד אותי בו-זמנית. הוא ניגש אליה, הם מחליפים כמה מילים ואני והוא חוזרים לסלון. הוא אוהב את הגוף שלי, אומר שאני יפה ונעימה, ממשש אותי, מרגיש חופשי מספיק אבל שומר על הדרגתיות נכונה.

למרות ההדרגתיות אני צללתי ישר למשחק, כי איבדתי את השליטה כשאיבדתי את הבגדים שלי בכניסה… אולי אפילו כשנתתי את הלוקיישן שלי, אני כבר לא כ״כ בטוחה בנקודה זו. הוא מוביל ואני, כהרגלי, מובלת… אנחנו משחקים קצת לבד, ואז הוא מביא אותה, קושר אותה בסלון בעמידה. נראה שהוא רוצה להשוויץ בה קצת, שואל אותי אם היא יפה בעיני. אני אומרת שכן אבל שחסרים לי חלקים.

״איזה חלקים חסרים לך?״

״העיניים.״

״וזהו?״

״זהו.״

הוא אומר לי שאני יכולה לגעת בה, אני אומרת שזה קצת כללי, ״לגעת״, אבל אני מנסה לרצות אז אני נצמדת אליה מאחור, מלטפת את העור הרך, הבהיר, מבחינה בנמשים, קעקועים קטנים וריח נקי-נעים של שמפו/מרכך. אני מלטפת לה את השיער, עוברת לצוואר, לזרועות, אני מרגישה את השיערות שלה סומרות וזה מחרמן אותי למרות הניתוק בסיטואציה.

״את בכלל יודעת מתי זה אני נוגע בך ומתי זה מישהו אחר?״ הוא שואל אותה בזמן שהיא שם עיוורת ומלוטפת. היא עונה שלא. אני מחייכת לעצמי, אין לי ציפורניים מחודדות ומסודרות, וכפות הידיים שלי מלאות ביבלות מאחיזה בעמוד או מגיזום עצים. יש לי ידיים של לסבית איכרה, אבל אם היא חושבת שזה הוא נוגע בה - מבחינתי לקחתי את זה כמחמאה. מעניין איך העיניים שלה נראות, תהיתי לעצמי. עד עכשיו אני לא יודעת, וגם היא לא ראתה אותי לאורך כל הערב. גם לא שוחחנו הרבה, רק החלפנו כמה מילות הכרות שטחיות בהנחייתו.

״תציגי את עצמך.״

״אני לילי, אני נשואה לאישה, יש לי ארבעה קעקועים וה-spirit animal שלי היא ניקי מינאז׳.״

נראה לי שציינתי את אשתי כדי שתדע שאני לא באה להידחף לשומדבר. זה תמיד חשוב לי להבהיר.

-

לא עברה שעה עדיין, לדעתי, עד שמשהו קרה. כשהוא מבשר לי את זה אני עדיין על הברכיים בין הרגליים שלו, הידיים שלו משחקות לי בפטמות והטעם של האצבעות והזין שלו עוד עומד לי בפה. אני לא כ״כ מצליחה להבין מה קרה, אני לא שם במאה אחוז, אבל הוא אומר שאני צריכה ללכת. אני חושבת בראש שהיה אפשר לעשות את המעבר הזה חלק יותר, אולי להציע לי כוס מים שנייה אחרי שהזין שלו היה לי בפה, אבל ביחד עם זה גם מבינה אותה ומבינה אותו ומבינה שהוא כנראה לחוץ ממנה. ביקשתי את המים בעצמי, הלכתי לעשות פיפי ולקחתי את הכמה דקות שהוא לא נתן לי. חשבתי על זה שיש נשלטות שלא היו מצליחות לעשות את זה, ושפטתי אותו על זה.

למזלי שרון חיכתה בבית לנחם אותי, שוב, בסיטואציה בה זו לא הייתה האחריות שלה. אבל אולי זו תמיד האחריות שלה, יו נואו? כמו שהג׳ינג׳ית החמודה מאתמול היא תמיד האחריות שלו. שרון אמרה שהיא מבינה אותו, שאם מישהו/י היה בא/ה אלינו ולא היה בא/ה לי בטוב היא הייתה מטיסה אותו/ה החוצה בטיל. כנראה שככה זה, להיות הבחורה האחרת זה תמיד להיות בפריוריטי נמוך יותר, וזה תמיד להשגיח שאת מקבלת את המינימום ההכרחי למרות זאת.

אני לא חושבת שקיבלתי את המינימום ההכרחי.

בבוקר יש הודעת וואטסאפ מתנצלת נוספת. הוא רוצה שניפגש רק הוא ואני, אני נזכרת שהוא עוד אמר את זה אתמול, תוך כדי שאני על הברכיים והוא אומר לי ללכת. אני אומרת שאני לא יודעת אם תהיה עוד פעם, אני צריכה לנסח לעצמי עדיין מה היה בפעם הזו. אני לא רוצה לכתוב פה שומדבר בלי להגיד לו רגע איך אני מרגישה באישי. אני תוהה אם לאנשים אחרים הגיעה אותה ההזדמנות, ואז מזכירה לעצמי שהם קיבלו אותה, בעצם, ומתקשחת מחדש.

אני מתנסחת איתו באופן עדין יחסית לעצמי, כותבת לו באופן מסודר (יחסית) מה הפריע לי, מנסה לדבוק במציאות ולא ברגשות. אני אומרת שכשזה הפסיק מצדה הוא היה צריך קודם להוציא אותי מהסיטואציה ורק אח״כ להוציא אותי מהבית, ומרגיש לי שהוא עשה את זה קצת הפוך. מרגיש לי שהדברים היו צריכים להיאמר כשאני כבר לבושה, כששתיתי משהו וכשהוא יודע שאני במצב לנהוג עכשיו הביתה לבד.

לפעמים מרגיש לי ששולטים גברים לא מבינים שנשלטת לא יכולה לקום מהברכיים כזה מהר, וגם אלה שיכולות - צריכות משאבי אנרגיה יפים לשם כך והרבה עבודה עצמית. לעומת זאת, איכשהו שולטות תמיד מבינות את זה. הוא מתנצל שוב, ואנחנו כבר באמת בסדר, וגם משערת שעוד ניפגש, אבל בראש אני עורכת טבלת ״מצאי את ההבדלים״, ויש בה יותר מידי תאים ריקים.

מעניין איך העיניים שלה נראות.

אנחנו מדברות בתיאוריה הרבה על להביא מישהי/ו לצרף, אבל אנחנו אף פעם לא מסכימות על מועמדים/ות. במקום זה יוצא שאנחנו מצטרפות לזוגות אחרים, כדי לשחק בדינמיקה של שלישיה אבל ללא צורך במציאת התאמה לשתינו.

אני וההתאמה האחרונה מתכתבים כבר כמה ימים בציפייה ליום ראשון בערב. במקור זה היה אמור להיות ערב שבו שרון תהיה בסדנת מדיטציה בשתיקה בצפון, ואני כהרגלי חיפשתי מי ומה לעשות, אבל בסוף היא הזיזה את הצפון לימים שני-עד-רביעי אז בראשון בלילה אחרי שאחזור מהם היא תהיה פה. אני חייבת לציין שזו הקלה, ואני חייבת לציין שהיא גם אמרה לי שהיא תהיה פה, שזה מעבר להקלה, זו הבטחה לדרופ רגוע בהרבה ממה שהיה לי בסופ״ש שעבר. לא שאני מתכוננת לאיזה דרופ, באמת שאני לא יודעת מה יקרה, אבל הידיעה שלא אהיה לבד אח״כ כבר שמה אותי במקום הרבה יותר אמיץ.

עד כה הסיכום הוא שאני נכנסת ומתפשטת ושמשאירים את האורות כבויים בהתחלה כי אם אני נכנסת וישר מתפשטת לפחות שהתאורה תחמיא, רייט? זה נשמע קר ומשונה, וגם מאוד לא אני - לקבוע עם מישהו ופשוט לסכם שאתפשט כשאכנס. ככה בלי דרינק, שאכט, פלירט, קצת תהליך עבודה בלהוריד אותי למטה… זה באמת לא אני, אבל הוא רצה ואני… רציתי לעשות מה שהוא רוצה, וזה הקליק לי נעים בשכל, ובהקלדה הפלירטית, ונרטבתי קצת כשהוא כתב את זה, אז כנראה שהכוס שלי הסכים, ומי אני לעמוד בדרך?

סיכמנו שלא תהיה חדירה, וגם לא יהיו כמה דברים אחרים ששמורים לאשתי ולי, וזה מרגיש לי יותר בטוח ושפוי מצד אחד, אבל מרגיש לי שאני זורקת את עצמי מזוג אחד שלא בחרתי בו, לזוג אחר שכן. כאילו אם זה נכשל נחרצות כ״כ על חוסר תקשורת בניסיון הקודם, אז עכשיו בטוח הכל ילך כראוי. וזה בולשיט, כי שומדבר לא הולך כראוי. כי כשאני מדמיינת את עצמי נכנסת לדירה זרה בפעם הראשונה ומסירה את הבגדים שלי בכניסה, כשבת הזוג שלו קשורה ואנחנו בסמי-אינטימיות משונה שלא הייתה לנו מחוץ לקפה-צהריים וכמה תמונות נעלמות בוואטסאפ, אני בטוחה שלא רק שלא אתרגש אלא גם אהיה בחרדה קיומית.

ועם זאת אני עדיין רוצה לעשות את זה.

כמו שאני עדיין רוצה שאשתי תיקח אותי היום בערב ללילה השני של הסין את׳יקס והפעם כשהיא תגיד לי ״טוב, אם לא בחדר אז נקשור אותך פה,״ ברחבה הכללית מול כולם, אני לא אגיד לה ״אני לא רוצה פה״ ואברח, אני אתן לה לעשות מה שהיא רוצה. אבל לפעמים בפנטזיה אני נותנת לעשות מה שרוצים, ובמציאות אני נותנת לעשות רק מה שאני מרשה.

זה תמיד מספיק לה.

אני חושבת, בכללי, שזה תמיד מספיק גם לי.

במילה אחת: צפוף.

בשתי מילים: צפוף מידי.

במשפט שלם: אני זקנה מידי בשביל החרא הזה ופאקינג קר לי.

בבוקר שאחרי המסיבה אני מתעוררת להודעה שמחכה שאתעורר ממנה ומחייכת לעצמי. זה נעים, שמביעים בך ככה עניין, ציפייה, סקרנות. אני מתגלגלת החוצה אחרי שלוש שעות שינה, תוהה למה אני מיובשת אחרי שני צ׳ייסרים גג, ואז נזכרת בכמות הנוזלים שאיבדתי לפני כמה שעות על הספה והחיוך שלי רק מתרחב. ככה צריך להיראות סופ״ש! יוצאת לקפה ושאכט בגינה, נעצרת רגע ליד עץ הלימון וחושבת: ״איזה יפה הוא הזדקף״. אני כבר אחרי ערב פטישיסטי ראשון בסופ״ש ״אתיקה של חטאים״, ומה אני אגיד… לפעמים אני מתגעגעת לימים שהייתי צריכה לשלם כניסה אבל אף אחד לא הכיר אותי אז לפחות יכולתי להסתשן ולהזדיין בשלווה עם אשתי בלי שזה יהיה מוזר.

מצד שני כנראה שחשבון הבנק שלי לא יסכים לכך.

בנוסף, גם איפה שאף אחד לא מכיר אותי, איכשהו מהר מאוד כולם מכירים אותי…

זו גם מסיבה שאין ברירה אלא לדבר בה עם א.נשים, כי המוזיקה שם אפילו לא מתקרבת למשהו שאני נהנית לרקוד לצליליו. מרגיש כמו משהו שאני צריכה להיות על משהו בשביל ליהנות ממנו, וכמו שכבר הבנתם אני בביזנס של לרקוד הרבה שנים - אני לא צריכה לקחת שיט כדי להזיז את השיט שלי, אני רק צריכה ביטים מוצלחים ואולי קצת מרחב תזוזה ברחבה.

לא, למסיבות ה-Sin Ethics אנחנו לא יוצאות על טהרת הריקוד, זה בד״כ יותר מינגלינג, הופעות, התחרמנות הדדית, ספיגת אווירת מין אלימה ומלוכלכת ואז סשן סמי-פומבי או פומבי, תלוי במצב התורים לחדרים, תלוי במצב החרמנות ההדדית.

אני אוהבת פומביות, אבל לפעמים כשאת נכנסת לחדר משחקים/חושך/זוגות ומקבלת את פנייך מישהי שלא בא לך לראות בפומבי, אבל תפקידה הוא בגדול ״להשגיח״ עלייך מסתשנת, כי היא בכל זאת בצוות המוניטורים של המסיבה, זו ממש המקבילה הנשית ל״הפסיק לעמוד לי״, ועד שלא יצאנו משם והלכנו הביתה - לא הצלחתי להעמיד את זה בחזרה. בבית אשתי המקסימה, כמובן, העמידה הכל חזרה עבורי.

אם חשבתי שהיא תרחם עליי בגלל שחטפתי כבר כמעט כל יום השבוע, החל מאורן בשישי שעבר, דרך שיעור עמוד שזיין לי את פנים הירכיים ועד אשתי שבהתחלה חגגה את ההתקרבות שלנו ואח״כ לדעתי חגגה את זה שהאיום הזה שחג, כביכול, מעל הראש שלנו נעלם. בכל מקרה, היא חגגה עם הקיין על כל הירכיים הפנימיות שלי עד שכבר היו לי דמעות בעיניים, עד שכבר צרחתי שבבקשה תפסיק, והיא רק התעצבנה שאני לא בשקט… אני מנסה להקשיב לה, אני מנסה להיות בשקט, אבל זה כ״כ כואב, אני צורחת כדי להצליח לעמוד בכאב, והיא רק דורשת שאסתום, או לפחות שלא אזוז, אבל אני מתפתלת ומתפתלת, עד שהיא מנחיתה לי סטירה אחת, חזקה ממש, על כל צד שמאל של הפרצוף, ואני משתתקת ונעצרת ברגליים פתוחות עם ידיים מתחת לגב בשקט מופתי.

כשאני מפסיקה לזוז הכל קופא ופתאום אני כ״כ רגועה כשהיא מעליי והכאב עובר טרנספורמציה למשהו אחר, סוג של סם, אולי זה מה שהייתי צריכה לקחת במסיבה מוקדם יותר כדי להצליח לרקוד. אני מרגישה שלווה מתפשטת בתוך החזה שלי בזמן שהירכיים שלי שורפות, שפשופים קטנים ואדומים בצורת זוגות-קווים מופיעים עליי אחד אחרי השני, ואני מדמיינת אותם נוצרים בהנאה מצופה בכאב מצופה בצייתנות.

אולי אני יכולה להיות בשקט אחרי הכל.

התחלתי לרקוד שוב על עמוד, אחרי משהו כמו 7 שנים בלעדיו. לפניכן היו לנו 7 שנים סוערות יחד, והוא לימד אותי כאב ומסירות יותר מכל דום אכזר, שלא לדבר בכלל על סימנים כחולים. העמוד הוא הסשן האולטימטיבי, כי את יוצאת כאובה ומסופקת אבל את לא צריכה אף אחד בשביל זה. פנים הירכיים שלי שורף, מתחיל להעלות נקודות קטנות בגוונים סגולים-כחולים. אני מביטה בהנאה, מרגישה אותו כשאני מתיישבת על הספה עם הקפה של הבוקר, קשה וקר בין הרגליים שלי שמחזיקות אותו חזק חזק חזק כדי לא ליפול.

בעבר פרשתי מהאימונים מתישהו בתחילת גיל 30, כשהחיים נהיו כבר מידי עמוסים, והיומיום היה לשבת על כיסאות ולא לרדת לשפאגטים (או לרדת על הברכיים). כשהתחלתי להיות מתכנתת אמיתית, כמו של גדולים, וכבר לא היה לי הזמן להגיע לסטודיו כל-כך הרבה פעמים, ופתאום נהיו לי גם כל מיני כאבים… והסטודיו הישן נסגר, ובחדש היו יותר מידי בחורות עם טלפונים סלולריים שביקשו שאזיז את הרגליים שלי בזמן שהן מנסות לצלם את עצמן… ואני בחורה ששני שליש מתוכה הוא רגליים, זה לא דבר פשוט לעשות, בטח לא בזמן שאני מנסה להחזיק את עצמי הפוכה על עמוד.

אם נלך לפני העמוד, אני חושבת שתמיד הייתי סמי-רקדנית. החל מגיל 4 בהתעמלות אומנותית, דרך בלט ואז ג׳ז ואז סטפס ואז פשוט… מסיבות גייז. תמיד ידעתי לזוז, הייתי גמישה, ארוכה, דקיקה וקלילה. לצערי לא כ״כ אלגנטית ובאמת במינימום עדינות, ככה שהקריירה לא בדיוק הלכה לכיוון, אבל כתחביב וכאימון… אני חושבת שזה הכושר היחיד שהצלחתי להתמיד בו לאורך מקסימום שנים במינימום מרמור.

המרמור שכן היה, כמובן, היה קשור לפציעות ספורט, ואז להפסיק לתקופה ולחזור, להיאבק על להאריך כרטיסיות, למרות שבסטודיו הבית הן תמיד היו חמודות. היום ריקוד עבורי הוא דרך לשחרר מתח עם עצמי ודרך להתקרב לבת הזוג שלי. אני יודעת שמאיך שאני מתארת את זה פה נשמע שאנחנו יוצאות למסיבות רק כדי להזדיין, אבל זה פשוט החלק לשמו התכנסנו, יו נואו? בכל זאת בלוג על יחסים לסביסיים-בדסמיים-פוליאמוריים. אבל תמיד לפני שאנחנו מזדיינות אנחנו רוקדות.

אנחנו רוקדות גם בבית, לבד או עם הכלבה שתמיד מזהה ומצטרפת אלינו בכשכושי זנב של אהבה חייתית. רקדנו בבית כשהיא ירדה על הברכיים והציעה לי נישואים (לצלילי השיר למטה), רקדנו במועדון התיאטרון כשהכרנו כשעוד היינו בנות עשרים, בליין הפופ רינג, בהתחלה, עוד לפני שהגייז והלסביות עברו למועדונים נפרדים. רקדנו בק.א.נ.ט ובפאג, בגלאמ-או-רמה ובדונה מרטין, בקומפורט, בברזילאי, בפארק באמצע פריז.

מה שהתחיל כפיתוי קליל על רחבת הריקודים, הפך בסופו של דבר, מתישהו לפני שנים, לקצב שמכתיב ללב שלי איך לפעום. אני חושבת שבמקור, כשבחרתי אותה מתוך מגוון הלסביסיות המרקדות שם בשנת 2007, היא נראתה כמו מישהי שמסוגלת לשלוט בי, או לפחות שתרצה. למען האמת, אני די בטוחה שזו הסיבה שניגשתי דווקא אליה מבין כל שאר הבחורות הבאמת נאות שהסתובבו שם באותו לילה, ובכל הלילות הקודמים. הרי תמיד זה אותן הבחורות, ואני חושבת שגם בה הבחנתי כבר כמה פעמים בעבר לפני שהחלטתי לגשת באומץ (כלומר, בשנייה שהידיד הגיי שלה נעלם לרגע).

במיומנות חתולית החלקתי לתוך החלל ברחבה בה הוא ניצב רגע קודם, מניחה את עצמי במרחק סנטימטרים ספורים בלבד מהאוזן הקטנה ועמוסת הפירסינגים שלה.

״אפשר אש?״ לחשתי-צעקתי לעברה דרך היד שלי, כאילו שזאת באמת תשמש מגבר באמצע מסיבת גייז תל-אביבית. אבל בין אם היא שמעה או לא, היא הבינה מה אני רציתי, כי בידי הימנית בין האצבע לאמה המתינה לה סיגריית ווינסטון לייט שתצית אותה. היא הרימה מכיסה מצית והדליקה לי את הסיגריה, ואחרי שהיא מסיימת להדליק אני נשארת. אנחנו מתנועעות עם המוזיקה, חצי-מחייכות, חצי-מקשיבות, חצי-שיכורות. אני לא הולכת.

״אז את מהסטרייטיות האלה שבאות לפה עם החברים ההומואים שלהן?״ היא מנסה את מזלה עם small talk. לא מבריק, אבל היי אני כבר הייתי בעניין גם בלי talk בכלל אז אני זורמת.

״לא, אני מהלסביות האלה שבאות לפה עם החברים ההומואים שלהן.״ אני מחליטה לא לבלבל אותה עם דיבורים על ביסקסואליות, בזמנו זו בכל זאת הייתה מעידה חד פעמית ומי בכלל רוצה גברים כשיש מישהי שנראית כמוה מול הפרצוף שלי? היא מחייכת, ממשיכה להתנועע מצד לצד לצלילי Be My Boyfriend. המותניים שלה צרות ועל הגב מאחורה אפשר להבחין באותיות אסייתיות כלשהן מקועקעות מטה לתוך הישבן. אני רוצה לראות מה כתוב, ולא אכפת לי שזה בשפה שאני לא מבינה.

״וואלה? לא חשבתי שאפשר למצוא פה דברים כאלה,״ היא משיבה בחיוך מתרחב, מצמצמת סנטימטר נוסף ברווח ביננו.

״אני דווקא חושבת שמצאתי פה משהו די נחמד״ אני אומרת רגע לפני שהשפתיים שלנו נוגעות.

‏ביקשתי אש…

וקיבלתי. 🔥

הטקס הקבוע של הבוקר בגינה עם הכלבה וקפה ועצי הפרי הוביל אותי לעץ לימון שפעם, כשהגענו לכאן, קשרתי לו את הענפים למעלה למעלה כדי שיפסיקו ליפול. זה עבד יפה והיום, ארבע שנים אח״כ, הוא עומד גבוה לתפארת ומאכיל את כל שכניי ביד אליהו בלימונים לרוב. נעמדתי לידו ובהיתי בחבל… זה חבל שפעם, ב2021, אורן השאיר אצלי אחרי איזה סשן, וזה כמובן הזכיר לי את אתמול. ויש טעם להחליף חבל? הרי תמיד יהיה סימן ממישהו מהעבר, בגילי זה כבר לא באמת משנה. מה שכן, זה הקפיץ לי ספק-זכרונות-ספק-פלאשבקים של ניתוקי קשרים קודמים איתו, איך תמיד הייתי סופגת וסופגת עוד ועוד, מנסה להיות מה ואיך שהוא רוצה תמורת הפירורים שקיבלתי ממנו, עד שלא הצלחתי יותר לעמוד בזה, עד שלא יכולתי יותר.

אבל הפעם? פעם-פעמיים וידעתי שדי.

כשישבנו בקפה איטליה ושוחחנו ארוכות על הנושא מראש, כמו זוג ידידים זהירים לפני שהם קופצים ביחד לתוך חור שחור, הוא דיבר הרבה על לא לפגוע בחברות שלנו, ואני כתגובה דיברתי על תקשורת. תקשורת היא מה שמציל את שרון ואותי כל פעם מחדש, וגם מה שמציל אותי בכללי כל פעם מחדש במערכות יחסים מורכבות כשאני מוצפת וסופגת ולא מבינה בכלל למה. כנראה שלא לקחתי בחשבון שהתקשורת שלנו אחרת. כמו בספר המטומטם הזה שהוא השאיל לי ועדיין לא החזרתי לו (אני באמת צריכה פשוט להקפיץ לו את הספרים לעבודה ב-gett delivery איזה יום ולסגור את זה). התקשורת הייתה שם, אני הייתי שם, המילים יצאו לי מהפה, והתגובה שלו - לא הגיעה. גם לא למחרת. גם לא מחרתיים. ביום השלישי נגמר הזמן. אני לא מבינה באיזה עולם אני אמורה לרצות להיות ידידה של מישהו כזה. אני לא מבינה באיזה עולם הייתי. מעניין כמה עוד ידידים יש לי שהם גברים דושים בדייטינג או במיטה ובשאר הזמן הם חברים על מלא. אולי עדיף שלא אגלה, בתכלס, אם אני רוצה שיישארו לי חברים על מלא.

אתמול בערב לפני שאשתי יצאה לדייט היא הייתה די מבואסת מהקונספט של לצאת לקור, אמרה שאפילו לא בא לה על הבחור, סתם בא לה שיהיה לה ״מישהו בשלוף״ לפעם הבאה. ידעתי בתוכי שהיא מדברת על הפעם הבאה עם אורן, ולא ידעתי אם או מה לומר, כי היא לא מסכימה לשמוע כלום. זה מצחיק שהיא לא מסכימה לשמוע, אבל כשאני באמת מנסה לדבר היא מבינה, והוא מוכן לשמוע הכל ולא משנה מה אני אומרת זה או עובר לו מעל הראש או שפשוט לא אכפת לו. שאלתי אותה, אם זה בגללו או אם בכללי. ״נניח ביום ראשון אני הולכת לאיזה זוג סימפטי חדש, זו גם תהיה סיטואציה שתקשה עלייך? שתרגישי צורך לשלוף מישהו?״ היא אמרה שהזוג לא מפריע לה. היא אפילו הסכימה לשמוע עליהם, וזה הדליק אותי, היכולת לספר לה סיפורים מלוכלכים שוב. זה אם בכלל יווצרו סיפורים מלוכלכים מהמפגש, אבל נו, אני בחורה די מלוכלכת, אני סומכת על עצמי.

״אולי את לא צריכה כזה להשקיע בזה אם זה רק מישהו לשלוף….״ החלטתי לנסות לרמוז. היא אמרה שבשישי בלילה היה לה ממש נורא, ורציתי לומר לה שגם לי, אבל אני לא אמורה, אז לא אמרתי. נמאס לי כבר משטויות שאני אמורה או לא אמורה לומר, באמת. ״אני פשוט לא חושבת שזו סיטואציה שתחזור על עצמה…״ אני ממשיכה ברמיזות.

״אמרת את זה גם אחרי הפעם הקודמת,״ היא מפטירה. היא צודקת, אחרי הפעם הראשונה שיצאתי עם אורן וסמי-הזדיינו אמרתי לה שאני לא יודעת אם תהיה עוד פעם. שהיו הרבה עניינים לא במקום ולא היה לי נוח, ושצריך לדבר על זה וכו׳. ואז כשאשכרה יזמתי תקשורת ורציתי לדבר על זה הכל היה שוב בסדר כשאנחנו באחד-על-אחד ואמרתי למה לא, בואו ניתן הזדמנות ביום שישי.

ואז הבנתי למה לא.

ואז הרגשתי הקלה.

כי אני חושבת שזה מה שרציתי לברר, אולי… שלא טעיתי גם בפעמים הקודמות, כשקמתי והלכתי. שלא דמיינתי שהוא בלתי-נסבל בקשר… כזה. הרי גם משרון קמתי והלכתי כמה פעמים, אני ידועה בכישוריי הלקום וללכת פעם אחר פעם שלי, ובכל זאת איכשהו תמיד אני מתמגנטת חזרה, בהדדיות מוחלטת. בסוף וויתרתי ואמרתי לה ״הוא לא התייחס אליי יפה ביום שישי, סיימתי את זה״. היא הסתכלה עליי בחשש ואמרה ״טוב, בואי נראה מה יהיה״. אמרתי לה שלא, שאני לא רוצה לראות מה יהיה, שהאמון שלי מולו נשבר כנראה בפעם המאה גם אם אני זוכרת רק פעמים בודדות, ושזה לא גבר להכניס לחיים שלי או לכוס שלי. בנקודה הזו היא התחילה להתעניין קצת וסיפרתי לה רק שהתכתבנו, היא לא באמת רצתה לשמוע על הלילה הנורא שהיה לי. רק אמרה שחבל שלא חזרתי הביתה, ושאולי הייתי צריכה להפגש איתו כדי לסיים את זה, במקום ככה בהודעות. כאילו הודעות זה דבר מזלזל, אבל היי יחס גורר יחס.

אני שונאת שהיא צודקת כי ברור שיכולתי לעשות את זה מסודר יותר, יכולתי לקבוע איתו לשבת לקפה כמו בני אדם נורמלים ולומר לו את כל הדברים. אבל ברגע שכתבתי לו שאני חושבת שאנחנו צריכים להפסיק והוא היתמם בכזה טמטום, כאילו הוא לא קורא ומגיב פה, כאילו לא דיברתי איתו ישירות ואמרתי לו מה היה לא במקום - פשוט חשבתי לעצמי שילך לעזאזל עם המשחקי שליטה המטומטמים שלו וסגרתי את זה שם. הוא יודע מה אני מרגישה, ואם הוא יודע את זה ועדיין חושב שהכל בסדר ונוח, או מה שלא תהיה המילה המטומטמת שהוא השתמש בה, אז וואלה… לי פחות נוח.

או לפחות, היה לי פחות נוח.

עכשיו נראה לי שנוח לי יותר.