לפני חודש. 22 בפברואר 2025 בשעה 12:27
כשאורן ביקש רשות משרון להשאיל את הצעצוע שלה לשישי בלילה, לא חשבתי שהוא תכנן לחלוק את הערב ואותי בין הבת שלו לבין בת הזוג שלו. כלומר, אני אוהבת את שתיהן, אבל בעודי יושבת וצופה עם מגויסת טרייה לצה״ל ב״מפקדת״ וממתינה שבת-זוגו תחזור ונצא שלושתנו לדאנג׳ן, הרגשתי שמשהו בתיאום הציפיות שוב התפספס לנו.
בסלוט הקצר שהבית היה ריק ונותרנו לבד הוא שיחק בי קצת, חנק אותי קצת, סטר אותי קצת. למי שתהתה - זין בגרון? לא כמו לרכוב על אופניים. הוא השפריץ אותי ואז מרח את זה על הפרצוץ שלי, על השמלה שלי, על גרביוני הרשת, על כל מה שלבשתי במיוחד כדי לצאת בלילה. במקום ריח של סבון ואלוורה הרחתי כמו כוס שבור. ״אני לא יכולה לצאת ככה״, אמרתי אח״כ, בזמן שאני מנסה לאלתר סוג של מקלחת מגבונים בלי הצורך להוריד את גרביוני הרשת. ״את תצאי איך שאני אגיד לך לצאת״. אז יצאתי. יצאנו. שלושתנו. הייתי מבולבלת והרגשתי לא במקום, וכשעברנו את דרך השלום רציתי לעצור שם לרגע וללכת הביתה במקום, אבל לא עשיתי את זה. כי אולי לא רציתי את זה אחרי הכל.
אני בד״כ לא מתחברת לאווירה בדאנג׳ן, צפוף לי מידי ומלחיץ לי מידי ואני לא מרגישה מוגנת, אבל אולי זה סתם כי במסיבות האחרות אני מכירה את צוות ה-DMים מקרוב, ויש פחות נטייה להתחכך לי בטעות בישבן/חזה/הכל. ואכן לא התחברתי. לא התחברתי וגם לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, בסיטואציה בינו לבינה… בהתחלה שתקתי, בהיתי בהופעות קצת בשיעמום, חישוקים, חבלים, עמודים… למי שרוקדת ומתקפלת מגיל 4 כנראה שזה לא כזה מרשים, אבל גם כי הייתי מנותקת. התלבטתי ביני לבין עצמי מה לעשות. הבית שלי ממש ליד, אבל הרכב שלי ועוד כמה דברים מפוזרים בבית שלו בעיר אחרת, ואין לי כוח להיגרר לשם מחר בבוקר. וחוצמזה אולי כדאי פשוט לדבר על זה כמו בני אדם במקום לקום וללכת? לא יודעת, כל קול ההיגיון הזה נראה לי לא הולם.
הוא שם לב שאני לא מתחברת, למרות שלקח לו זמן. באיזשהו שלב הוא נעמד לידי על הבר. אני רוקדת והוא שואל שאלות. אני לא אוהבת ששואלים אותי שאלות. אני אומרת לו על עניין תיאום הציפיות, שאולי אם הוא מזמין אותי לצאת בשישי הוא צריך לציין שזה לא רק שנינו. לא אמרתי לו אז, כי מי בכלל יכול לומר משהו בדאנג׳ן או במסיבה, אבל כנראה שלא הייתי משליכה את הזוגיות של שרון ושלי מתחת לגלגלים של ״לצאת איתו בשישי״ אם הייתי יודעת שזו יציאה ידידותית עם הבת זוג שלו ולא משהו אינטימי שלי ושלו. בקיצור, התעצבנתי. ״מה אני יכול לעשות עכשיו?״ הוא שאל עוד שאלה. קרצייה. ״לא יודעת,״, אמרתי, והמשכתי לבהות בהופעה עוד כמה רגעים. כוס השתייה שלי הייתה ריקה. ״תזמין לי עוד סודה, ועוד צ׳ייסר, ותסביר לי איך אני אמורה להתנהל פה ביניכם, כי זה weird as fuck.״ פקדתי ואז מיקמתי אותו מאחוריי על הבר, קרוב, צמוד, והמשכתי לרקוד, כדי שיבין איך אמורים להתנהל במסיבה, הווירדו הזה.
הוא צוחק, תופס לי את הישבן, את העורף, את השיער, אני כבר לא יודעת את מה. הוא מבין שכדי שזה לא יהיה לי מוזר, הוא צריך להתנהג איתי כמו שהוא מתנהג איתי. הוא מרים את הפטמות שלי החוצה מהשמלה, ואת השמלה מעל התחתונים. הגבר שיושב משמאלנו על הבר בוהה ואני מעירה על זה לאורן. ״שיהנה,״ הוא מפטיר, שנייה לפני שהיד שלו מפליקה לי בישבן. הוא משחק בי קצת ואנחנו מתקרבים חזרה, הוא מושך אותי למטה, אני על הברכיים מתחת למפשעה שלו על הרצפה ליד הבר, אני רוצה להישאר שם וגם רוצה לקום וגם רוצה לשתות את הצ׳ייסר שלי. אני לא יודעת מה לעשות או איך להתנהג ואני מרגישה שהוא לא כ״כ יודע איך להוביל אותי בתוך המקום הזה, אלא רק כשזה רק אני והוא לבד.
כשאני קמה שוב על הרגליים אני מורידה את הצ׳ייסר, לוקחת את הסודה וממשיכה לרקוד. אח״כ גם ביקשתי רשות מוסדרת ומוסכמת מבת הזוג שלו להתנהג כמו שאני מתנהגת במסיבות, והשתחררתי ורקדתי והייתי הזונה הפלרטטנית שאני. הייתה אחלה מוזיקה, ולפעמים כשהם התפזרו נכנסתי בין שניהם, הרגשתי בנוח להידבק בינו לבינה, ליטפתי לה את המותניים ולו את העורף ולעצמי את צד שמאל של הפרצוף שעדיין בער מהסטירה הקודמת שנתן לי. אני באמת צריכה להתחיל למצוא פתרון למשקפיים במסיבות פטיש. ולמה תמיד באותו צד, יא זין??
כשחזרנו אליהם נמעכנו על הספה שלושתנו, אבל היא נרדמה אז הוא לקח אותי לחדר שלהם ושוב היינו לרגע לבד, ושוב הייתי לרגע למטה, ושוב קיבלתי מנה ממה שהייתי צריכה, ושוב הייתי חצופה, ושוב לכלכתי להם את המיטה. אח״כ חזרתי לסלון, ספוגה ברוק ובזרע שלו והתכרבלתי איתה, ואז התחלפנו והיא הלכה לישון איתו ואני לבשתי בגדים נקיים והסתכלתי על העצים של עיר שכנה נעים ברוח של סערה קלושה באור קלוש של חמש לפנות בוקר. הם הניעו אותי איתם ועם הרוח עד שנרדמתי לשעתיים שלמות.
בבוקר התעוררתי לבד על הספה שלהם מהאור מבחוץ, כי אין תריסים אבל גם כי זה לא היה הבית שלי. בית שקט של אנשים ישנים, חתולה, פיפי בשירותים זרים, אין מברשת שיניים, גרביים קצת רטובות, תחתונים ספוגים, משומשת, מסופקת, משובשת. הטעם המלוח של הגמירה שלו עוד עמד לי בגרון, ובמראה ראיתי את הסימן של היד שלו על צד שמאל של הלחי שלי. הנחתי על הסימן את הצמות שלי, שיכסו, יודעת שזה לא משנה, היא תשים לב, היא תדע. מעכשיו היא תשים לב לכל סימן, גם סימנים שאינם ממנו. למשל: סימנים כחולים מריקוד על עמוד? היא תחשוב שהם ממנו. אני נכנסת ללופים. אני עוצרת את עצמי. אני לא מרשה. אני שוטפת את הטעם שלו מהפה ויוצאת מהמקלחת.
מים. המון המון מים. אני ממלאה את הבקבוק מליל אמש בתמי4, אוספת את הדברים שלי, כנראה שוכחת חצי מהם בדרך. המקום הפוך, אבל גם אני. אין לי איך לסדר פה כלום, אז אני מתעטפת במקסימום כבוד עצמי שנשאר לי וזוחלת החוצה, מתבאסת שלא הצלחתי להפעיל לעצמי דוד מרחוק דרך האפליקציה ששרון הגדירה לנו בכזאת התרגשות ואני עדיין לא מצליחה לתפעל. כשאני פותחת את האוטו לכוון ווייז אני מגלה ממנה הודעה שאומרת שהיא בים ולא תחזור עד הצהריים, ״אז אם את רוצה להישאר שם את יכולה עד מתי שבא לך״. יש לי התכווצות בבטן בצורת אגרוף בלב.
כשאני חוזרת הביתה הוא לא ריק, כי תמיד יש כלבה ששמחה לראות אותי. כן, אני מודעת לאירוניה שבדבר. אני סתורה וסטורה ועייפה וכאובה ומריחה ממנו ואני שמחה שהיא לא בבית ואני מפעילה דוד ושוטפת אותו ממני שוב ושוב ושוב ושוב. אני מכינה קפה במכונה ואפילו מקציפה לעצמי חלב, שולפת ג׳וינט אינדיקה חדש מהסטאש שהיא גלגלה לי ולוקחת שני אקמול לפני שאני פותחת את הוואטסאפ כדי להמשיך את עדכוני הערב בקבוצה של הבנות. הן שואלות אם אני משתפת אותה בחווייה, במה היה, ואני צוחקת בווירטואליות מבואסת. ״לא רק שהיא לא רוצה לשמוע, היא אפילו התחמקה מלפגוש אותי כשאני חוזרת הביתה,״ אני מסבירה במרירות.
אבל אז אני ממשיכה ומספרת שכבר לא אכפת לי, ואני גם כמעט מאמינה לעצמי. אני אומרת להן שהיה לי כיף, בערך, שנהניתי, בערך, ושתקשרתי הרבה מהדברים הבעייתיים שעלו לי תוך כדי, ושאולי זו הייתה סוג חוויה מתקנת לשתיקות שלי מולו בעבר, בעבר ההוא שאני לא זוכרת. הן שואלות איך בכלל יצא שבסוף היא אישרה לנו לצאת בשישי, ואני אומרת שתקשרנו את זה מצד אחד אבל שבסוף נראה לי שפשוט תיעדפתי אותי ויצאתי אנוכית, כי אני שלוש שנים בקשר פתוח והיא מזדיינת עם לא יודעת כמה אנשים ואני לא מממשת את זה בגלל איזה מחסום כדי לא לפגוע בה וזה מגוחך. ואולי זה בכלל לא היה המחסום הזה, אולי זה בכלל לא קשור אליה. בכל מקרה, הגיע הזמן, כי עבר יותר מידי זמן.
מה שכן, זה באמת מורכב הקטע של לעשות את זה בנפרד מקשר ראשי. קשה לי לעשות את המעבר מסשן מיני קשוח לללכת לישון על הספה / לזחול למיטה עם אשתי בתקווה שלא הערתי אותה במקלחת לפני. שלא לדבר על לחכות לפאקינג מים חמים, ועל הלבד בו אני נשארת למחרת. אולי זה הגיוני שיהיה לי צורך לקשקש על זה למחרת, וזו בדיוק הסיבה שזה הגיוני שהיא תרצה לתפוס מרחק. כשהיא חזרה מהים היא דאגה להבהיר לי, במבט חמור, שהיא לא רוצה לדעת כלום. שום פרט. לא רק דברים מיניים, שום דבר בכלל. ואז היא הזמינה לנו אוכל והלכה לישון בלי לאכול אותו.
אני עובדת ההפך, אני הכי סקרנית לדעת מה היא עושה עם א.נשים אחרים. כי אני סוטה קטנה שאוהבת לשמוע סיפורים מלוכלכים, ואם בסיפורים האלה מככבת האישה המושלמת בתבל אז איך אני יכולה לא לרצות לשמוע את זה? בהתחלה חשבתי שהעובדה שאני שואלת אותה תמיד על הסיפורים שלה תעודד אותה לשאול על הסיפורים שלי, אבל נראה שזה לא הכיוון שזה הולך אליו. מצד שני זה גרם לה לתקשר את זה יותר בעצמה, וכרגע זה מספיק לי, כי אני בעולם הפולי/בדסמי/וואטאבר כבר עשרות שנים, והיא בעולם הזה 3 שנים, אז ברור לי שאני לא יכולה לצפות שהיא תקפוץ מאפס למאה ותהיה בדיוק בקצב ובמקום שלי.
מה שכן, כשהיא חוזרת מדייט אני בד״כ בבית, ובטח למחרת, ואנחנו ביחד למחרת, או לפחות לא נמנעות בכוונה… ואיתי זה הפוך, היא מתחמקת. ואולי זה גם כל המצב ההורמונלי של דיכאון-של-אחרי-הורמונים-של-שאיבת-ביציות, אבל זה דיכא אותי רצח להיות בשבת בבוקר לבד בבית כזה אחרי לילה של סקס קשוח והזוי מלא בסתירות פנימיות וברגעי משבר קלילים של כמעט לקום וללכת.
הרגע הזה של המעבר, בין להיות שם איתו ללהיות פה איתה, הוא לא צבוע טוב, מישהו יצא שם מהקווים, ואני לא מצליחה לצייר את זה מחדש. אני חושבת שזה גם מה שהיה לי קשה פעם, אבל אז לא הייתי בדיוק לבד, הייתי יושבת בבית קפה תלאביבי עם חברה ומלרלרת למחרת, כי ידעתי שלא ארצה להיות לבד בבוקר של אחרי כשהוא עם המשפחה שלו. עשור אח״כ אני רוצה להיות בבוקר שאחרי עם המשפחה שלי, אבל היא לא רוצה להיות איתי, אז אני מוצאת את עצמי לבד בבית ביום סגריר, חווה דרופ הרחק מכל סוג של משפחה.
שיזדיינו כולם, סבבה?
