נוח ידע מה הוא עושה, הממזר הזה. מלכתחילה לא היה טעם להמשיך את מורשתם של הרווקים המבולבלים, ואם כבר מגיע סוף העולם - עדיף לפחות שהאורגניזמים יהיו מסודרים ומזווגים. למנוע מראש כל מקרה של קרב-מעמדות בלהקות, המין והרבייה בטוחים וכולם יודעים לאן הם הולכים.
אולי בגלל זה אני מוצאת את עצמי נצמדת לאחרונה למי שאבחר לכנות זוג הזאבים שלי. או שאולי הם אלו שבחרו להיצמד אליי, הם בכל זאת הדומיננטיים יותר שבלהקה. בכל מקרה, אחרי קצת רחרוחים וליטופים הייתי מוכנה.
יש משהו לא-תובעני בזוגות, כי תמיד יש להם אחד את השני. הם לא יצפו ממני להיות זמינה עבורם בהודעות וואטסאפ מתישות או ירצו דייטים תכופים ואינטנסיביים. הם לא יבקשו להכיר את המשפחה או החברים שלי או ללכת איתי לאירועים, הם לא ירצו שאבשל להם ארוחת ערב או אכין להם בקבוק חם, ולפעמים אפילו אין צורך בשיחה ארוכה על היום שלהם לפני שיאגפו משני הצדדים ויכריזו: ״עכשיו את שלנו.״
כשהייתי רווקה זה היה בודד יותר, אבל שמתי לב, האמת בזכות אורן והבת זוג שלו שלקחו אותי לדייט בדאנג׳ן בניגוד לרצוני, שכשיש לי את האישה שלי לחזור אליה - הסופים הופכים הרבה פחות עצובים. כי עם כל היתרונות, את עדיין גלגל שלישי, וכשכולם סיימו ושלושתנו במיטה מתרווחים ומתאוששים, מתחילות המחשבות על מתי הולכים. אף אחת לא רוצה להיות זאת שמדברת יותר מידי או זאת שנשארת אחרי שאינה מוזמנת עוד, אז אני אוכלת מהר את המרק שהוא הגיש לי בזמן שהיא כבר נרדמה, ואני לוקחת בקבוק מים לדרך ונפרדת בחיבוק הפעם במקום בסטירה, עולה על הכביש ומגיעה הביתה ונכנסת למקלחת ונכנסת למיטה.
ועכשיו זו רק אני.
עכשיו כבר אין להקה.