אתמול בשעה 11:00 לערך נחתתי בנמל התעופה בן גוריון. כהרגלי בכוח הצלחתי להסתכסך עם המטומטמת שישבה ליד החלון ורצתה לקום ולצאת ממקומה בשנייה שהמטוס נחת, זאת למרות שכולם עמדו במעבר עם הטרוליז המוגזמות שלהם ולא היה אפשר להכניס קיסם, שלא לדבר על לצאת לשם כדי לתת לה לעבור. היא קראה לי בובלה ואני אמרתי לה שעדיף שלא תקרא לי בכלל, ותהיתי לגבי הלוק שלי והאם אני נראית בובלה ואיך אפשר למנוע את זה להבא. לפעמים אני שוקלת לעשות קעקוע על הפרצוף רק כדי שא.נשים יתחילו לחשוב פעמיים אם כדאי להם לדבר איתי במרחב הציבורי.
למרות שביליתי מעבר לגבול עם קבוצה של כ-15 איש ולמרות שהדבר ההולם-חברתית היה לפגוש אותם, כפי שסוכם, ליד מסוע 9 לומר שלום, ברחתי כל עוד נפשי בי. השלכתי את עצמי במהירות שיא לתור למוניות ושיגרתי את עצמי אל הרעש וזיהום האוויר התלאביבי, אליו לא התגעגעתי כלל. לאשתי, כמובן, התגעגעתי קשות, אבל כנראה שלא בחרתי לבטא את זה באופן האידיאלי, או שפשוט הייתי מותשת ועצבנית מארבעה ימים אינטנסיביים עם א.נשים חדשים ופטפוטים שלא פסקו לרגע.
אולי הייתי צריכה לשקול את חוסר הסבלנות הצפוי ביום הנחיתה לפני שהתחייבנו ושילמנו שתינו על פליי-פארטי במרחק שעה נסיעה לאותו הערב. עד שהגיעה השעה שמונה ויצאנו מהבית כבר הספקתי להשלים שאכט, מזון ושנ״צ, אבל עדיין הייתה לי תחושה מבשרת רעות בבטן לקראת. תחושה מבשרת רעות בבטן זה בייסיקלי ה-signature move שלי בסקס, וכבר שמנו 200 ש״ח על כל הסיפור אז אמרנו שנלך ומה כבר יכול לקרות?
האמת ששומדבר מפתיע. מצאתי את עצמי כהרגלי מפלרטטת עם שתי בחורות שונות, ובסוף התפצלנו - אחת נשארה עם אשתי ואחת הלכה איתי הצידה בגג, שם עשינו דייט וניל-פצפוצים ושמענו ביחד שירים וקראנו ליריקס ודיברנו על כל מיני דברים שהדליקו לנו את המוח יותר מאת הכוס אבל בכל זאת כשמשכתי לה בשיער וצבטתי לה בפטמה נרטבתי. כשדחפתי לה אצבעות לפה נראה שהגזמתי קצת בטעות, כי אני לא רגילה לבחורות עדינות, ולמרות שבלילה כתבתי לה שהיה לי כיף, הבוקר גלגלי השיניים התחילו לזוז לי בראש. חשבתי על זה שאולי היא עדינה מידי ועדיף שלא, כי מה לעשות שאני כבר מזמן לא וניל ולא פצפוצים, ואולי עדיף לה איזו בחורה רכה שתפליק לה במתיקות הנדרשת.
הבעיה שאני יודעת שברגע שאני אציג לה את ההתלבטות הזאת היא תגיד כל מיני דברים סקסיים כמו ״אפשר יותר״, ואני אפילו לא כזה ארצה באמת יותר כי אני לא אזכור את הגירוי השכלי שהיה לי איתה שהיה עטוף ביין רוזה וחרמנות נישאת של גופים מתגופפים מסביב. אני לא כזה ארצה ואז אני אעשה את זה בכל זאת, כי יש בי איזה רעב לא נגמר, איזה בור ללא תחתית, וכי ראיתי בעיניים שלה שהיא רצתה יותר, אז אני יודעת שהיא לא תגיד סתם.
ואולי אני לא יודעת שומדבר. אולי פעם ב- משהו יהיה מפתיע, בטעות, ולא בדיוק אותם הדברים שחוזרים על עצמם שוב ושוב.
אולי, אבל אני די בספק.
ואם אין חדש תחת השמש… אז אין לי באמת סיבה לחכות למשהו אחר.