תיסכול וירטואלי

לפעמים אני רוצה לשאול אותך איך יכולת?
לפעמים אני רוצה להבין למה?
לפעמים יש בי רצון לתלוש לך את כל השערות מהראש.
לפעמים אני כל כך מרחמת עלייך..

צחקת לי בפנים, והזדיינת איתו מאחורי הגב.

לפעמים אני מאחלת לך שתמותי.

אבל בעיקר אני מקווה שתחיי חיים ארוכים, שתמצאי אהבה, ותזכי שמישהי תנסה לגנוב גם לך, את האיש שלך.

ולה, אני מאחלת שתצליח, במקום שאת נכשלת.

נסי להסביר שזה בא מבפנים. נסי להראות שזה חלק ממך. נסי להמחיש כמה את זקוקה. נסי להדגים כמה זה חסר. נסי לתאר את התסכול המכביד. נסי לשחרר את הדמעות המקילות. נסי לשתף בפחדים נוראים. נסי לחלוק תשוקות משתקות.
נסי.
ואז שוב.
אל ייאוש.
נסי להצליח.

נסי.

זה כמו גוש כזה. מצטבר והולך וגדל בתוכי. תיסכולי החיים נדבקים אליו ומגדילים אותו. מנפחים. מכבידים. תיסכולי עבודה. תיסכולי משפחה. תיסכולי ילדים. תיסכולי פרנסה. תיסכולי גוף. תיסכולי סקס. תיסכולי שליטה. תיסכולי חסר מכל אלה. הגוש גדל והולך ומעיק ומכביד ומשתק.
לפעמים הגוש הזה הוא חזות הכל. הוא ואני הופכים לאחד. שלובים כל כך שלא נתן להבין איפה הוא נגמר ומתחילה אני. איפה אני מסתתרת מתחת לכל שכבות התיסכול הגואה הזה.
הכאב מפורר אותו. ממיס קצוות. מנקה עודפים. מצמצם נפחים. משחרר. עד שלא נותר דבר ממנו, ואז הכאב חודר גם אלי, אל תוכי, ומשחרר אותי אל על.
בהיעדר הכאב, בהיעדר הענקת הכאב, גוש התיסכול גדל בקצב מעורר פלצות. הופך אותי למפלצת.

מפלצת מתוסכלת.

ואומללה.

הסתכלי עליהם מהצד. את לא חלק. אנחנו נעמוד פה. ככה. בלי לגעת. ידיים מאחורי הגב. הסתכלי על התאווה שלהן. הרגישי איך כולם נמשכים אל כולם. כולם נוגעים בכולם. מכאיבים. מלטפים. מלקקים. את רואה? הקשיבי. הקשיבי לקולות שלהן. איך הנהמות נפלטות מהן בכל חדירת יד, או לשון. שמעי את הצלפת היד על הישבנים החשופים. את זעקת הכאב של הפטמות הנצבטות. ואת? תישארי בצד. לא לגעת. שלא יגעו בך. אבל למה את בוכה? זה לא טוב לך ככה?

שוב למטה. שוב רע. שוב בוכה. שוב מכוערת. שוב שמנה. שוב דוחה. שוב מרחיקה. שוב מורחקת. שוב כועסת. שוב רוצה לברוח. שוב תקועה. שוב בוכה. שוב נמאס. שוב רוצה.
שוב למטה. שוב רע. שוב בוכה. שוב מכוערת. שוב שמנה. שוב דוחה. שוב מרחיקה. שוב מורחקת. שוב כועסת. שוב רוצה לברוח. שוב תקועה. שוב בוכה. שוב נמאס. שוב רוצה.
שוב למטה. שוב רע. שוב בוכה. שוב מכוערת. שוב שמנה. שוב דוחה. שוב מרחיקה. שוב מורחקת. שוב כועסת. שוב רוצה לברוח. שוב תקועה. שוב בוכה. שוב נמאס. שוב רוצה.

ושוב
ושוב
ושוב