תיסכול וירטואלי

זה כמו גוש כזה. מצטבר והולך וגדל בתוכי. תיסכולי החיים נדבקים אליו ומגדילים אותו. מנפחים. מכבידים. תיסכולי עבודה. תיסכולי משפחה. תיסכולי ילדים. תיסכולי פרנסה. תיסכולי גוף. תיסכולי סקס. תיסכולי שליטה. תיסכולי חסר מכל אלה. הגוש גדל והולך ומעיק ומכביד ומשתק.
לפעמים הגוש הזה הוא חזות הכל. הוא ואני הופכים לאחד. שלובים כל כך שלא נתן להבין איפה הוא נגמר ומתחילה אני. איפה אני מסתתרת מתחת לכל שכבות התיסכול הגואה הזה.
הכאב מפורר אותו. ממיס קצוות. מנקה עודפים. מצמצם נפחים. משחרר. עד שלא נותר דבר ממנו, ואז הכאב חודר גם אלי, אל תוכי, ומשחרר אותי אל על.
בהיעדר הכאב, בהיעדר הענקת הכאב, גוש התיסכול גדל בקצב מעורר פלצות. הופך אותי למפלצת.

מפלצת מתוסכלת.

ואומללה.