החצי השני הראשון שלי.

כשהבדידות של ימי הקורונה התפוגגה, חזרתי להרגיש לבד. חזרתי למשבצת השונה והמרוחקת. מתי שכולם חזרו להיות יחד אני המשכתי במסע שלי לבד. יותר נכון בשביל. לא הייתי קורא לזה מסע. זה איזהו ריצה ארוכה של החיים הרגילים בית עבודה בית. והם קשוחים לי. אין מי שיתמוך ואין גם במי לתמוך. ואני מול העולם. והעולם מלא בסטורי ואימוג'ים של שמחה וצחוק ומלא מלא אהבה. ואני? אני שוב חזרתי לאותו מקום. לאותה בדידות מזהרת. לאותו הבנה שכלום לא יקרה. לאותו לחץ נפשי. ורע לי. 

חיבוק.