החצי השני הראשון שלי.

אלוהים. ברחתי ממך כמו יונה שברח מארץ ישראל. נסעתי עם המטוס הרחק מכאן. מקום שבו לא יודעים את שמך. ואכן הם דיברו שפה זרה. דיברו רק בשפת הכסף והסקס. וכל פעם שהרימו כוסית אמרו לחיי ממון ושנזיין המון. חשבתי לעצמי, הנה אני במקום המושלם. הנה אני שוכח ממך. אבל לא רק שלא שכחתי. דאגת להזכיר לי בכל עת שאתה חיי נושם ובועט. חטפתי המון כאב כעס ושנאה כשהייתי הרחק. המכות יותר כואבות כשאני לבד והדרכון עם החותמת לא משאיר מקום לתקווה. ברחתי ממך אליך. אז חזרתי לארץ ככה סתם. אולי פה משהו ישתנה, אולי בי משהו ישתנה. והעולם כמנהגו נוהג. שום דבר חדש תחת השמש. האם אני יכול לברוח מעצמי?