התהלכנו שלובי ידיים ברחובות ירושלים אי שם בין יפו לגאולה. בין קודש לחול. זה היה ליל שבת הראשון שלנו יחד כשאני גלוי ראש והיא חושפת את שערות ראשה השחורות כמו ערווה. הכל היה נראה רומנטי. הגשם טיפטף כמו בסרטים. הרחובות היו ריקים מאדם. רומנטי למדי.
רק הומלס ישב על אחד הספסלים וביקש אש. נתתי לו גם סיגריה. בואכה כיכר הדוידקה. פריידי נזכרה ששכחה בבית הוריה את הפאלפון. וזה מבאס כי רצינו ללכת לאיזה מסיבה קטנה בשכונת נחלאות, ופרטי התקשרות היו בפלאפון שנשכח. הוריה גרים בתוך הקסבה החרדית. ואחרי ארוחת שבת נפגשנו. היא רזה כאילו יצאה ממכון לדוגמניות. קצת מידי.
אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה באיזה מפגש לאנשים שחושבים אחרת. אנשים שלא מאמינים בדת. היא הייתה ביישנית אך קורנת. לא העזתי לגשת אליה. לא הצלחתי לדמיין את עצמי מדבר איתה.
הנה כעת אנחנו הולכים שלובי ידיים ברחובות ירושלים. חיים מוזרים שכאלה. פריידי אומרת לי שהיא רוצה לעבור לתל אביב. אני מבין אותה. העיר שכולה תאווה העיר שבה חלומות מתגשמים. אבל אני מת מפחד. אין מצב שאתחיל את חיי מחדש, ועוד בתל אביב? אני אוהב איך שהיא חולמת, יש לה תוכניות מדויקות לחיים. הלוואי עלי. לצערי את הביצים שלי השארתי אי שם בתוך העולם החרדי.
ראינו מונית שירות שנוסעת לתל אביב. פריידי שלי אמרה לי "נעלה?" פחדתי מתל אביב ועוד יותר פחדתי לנסוע לשם בלי פלאפון. אמרתי לה שאני לא רוצה. פריידי עלתה לבד, ואני חזרתי לדירתי. מאז פריידי לא דרכה בירושלים. את הפלאפון השאירה בבית הוריה השמועות אומרות שהיא מצאה לה חתיך הורס בבר הראשון שאליו נכנסה. אז היא מאושרת ואני? אני מחכה לטלפון ממנה. מפריידי שכבר לא שלי.