"אבני חצץ. היא בועטת בהם בלי לשים לב, חוזרת לימים האחרונים שכאבו לה, לרגעים שהיא רק רצתה לקרוע אותו לחתיכות של בשר. להשליך את החתיכות האלה לכלבים עם הפנים המפחידות שנמצאים מאחורי השערים של אחת הוילות הגדולות באזור. השער שם גבוה מדי היא מהרהרת לעצמה, תוהה איך הייתה מצליחה להעביר את כל החתיכות בלי שמישהו ישים לב. היא נרעדת. רוח קרה חודרת לעצמות. מזכירה לה כמה הכל בר חלוף. עוד שנייה יהיה פה קיץ, עוד דקה החופים יהיו מוצפים בגופות, חלקם עטופי ביקיני, חלקם עם בטן משתפלת מעל מכנסי בוקסר מכוערים. הזמן. הוא בלתי נתפס. כולם רודפים אחריו. ואף פעם לא משיגים אותו. תמיד יש לו חיוך, לזמן - כזה שמודבק לו על הגב וכולם רק רואים מאחורה. כי זמן זה הדבר היחיד שהיא לא יכולה להחזיק בו. ואת זה לא כולם מבינים. לא כולם רואים את השנים חולפות. בלי טיפת רחמים על הנסחבים בזמן. ואין לה זמן. רק אסופה של זכרונות. ואז זה התבהר. ושאריות של עגמומיות התאדו. עשן סיגריה שנפלט מתערבב באויר הקר. נותן לו מקום של כבוד. צורך קמאי עולה בה. כזה שמצריך פיזיות בשביל הנשמה. כזה שמתעקש על ביטוי של סימנים. על שריטות וחתכים. על אצבעות חופרות. לא נוגעות. מתחפרות. לשות את הקולות שצורחים. ממוללות את הכאב שלו בלי רחמים. ואז זה עובר לחלקים אחרים. למקומות שבהם הגוף שלו הוא שלה. למקום בו היא משאירה סימניה. עוד דף בספר נקרע. ואולי כבר אין צורך בה, בסימניה? כי הדפים נתלשים, מסמנים ימים שעוברים. קליפות שנושרות. רצונות שמתממשים. והזמן הוא אויב. ועוד שנייה החופים יתמלאו גופות. ושלוות השלמות מתחלפת בחייתיות. והדחיפות משהו גורמת לצרכים לבעבע. והיא מגמדת. ותובעת. ולוקחת. ונושמת. ובדם חם מאד - היא גם חותכת"
