הקולוסיאום הפרטי שלי

תחושת חידלון נעדרת כל קול.

היא שתיקה כבדה סמיכה שממלאת את כל הגוף עד שאין בו עוד מקום לאוויר. היא שוקעת פנימה כמו עופרת, מכבידה על החזה, חונקת את המילים בגרון.

היא חוסר אונים שנמתח עד שהעור נשרט מבפנים, מדמם את הפחדים הכי אפלים, היא בדידות שמכרסמת עד שהעצמות כואבות. היא הייאוש שאינו מתפרץ. הוא זוחל, רוכן מעל המיטה כמו צל, חונק את התקווה עד שהיא מתפוררת לאבק דק בין הצלעות.

התמסרות איננה חולשה

היא ההיפך הגמור

היא הרגע שבו אותו כובד סמיך מתמוסס, כמו מים שנשפכים מכלי גדוש מדי. היא נשיפה ארוכה אחרי החזקת אוויר אינסופית. היא הכתפיים נרפות, היא הרגע בו הידיים חדלות להיאבק, והגוף כולו נפתח לקבל. התמסרות היא בחירה חדה מודעת להניח את עצמך בתוך מסגרת שמישהי אחרת משרטטת עבורך. היא החבל הנכרך סביב פרק היד לא כסמל לכליאה אלא כהבטחה. היא הסימן האדום על העור שמוכיח שלא נפלת אלא נתמכת.

שם, במקום בו הכאב משאיר סימן, הוודאות צורחת שאינך לבד.

ובין השניים

חידלון והתמסרות

נמתח מרחב צר חד כמו להב.

זהו מקום שבו הדופק מתפרע

העיניים מתערפלות

והגוף מרגיש את עצמו נאחז בין קריסה ללידה.

הגבול בין כניעה לבריחה.

ובדיוק בנקודה הזאת, מוכרחה להיות שליטה נכונה.  יד ברורה שמחזיקה את המושכות שמסמנת גבולות חדים ומדויקים.

השוט שמפצח את העור בדממה שצורחת

החוקים שנכתבים על עור חשוף

ואהבה היא ההבדל בין כאב שמרסק לבין כאב שבונה.

ואז, באותו מרחב צר

של מה שמרגיש כמו הפסד

החלל כולו

הופך לטקס של עוצמות ותעצומות.

הצליל החד של נשימות כבדות

הרעד הבלתי נשלט שעובר בגוף

הפה שנפתח לבקש עוד כל אלה

אינם תבוסה.

הם לידה מחדש של כוח אחר כזה שנולד כשמבינים שאין צורך להיאחז יותר.

ונולד עולם חדש. עולם שבו הכאב מקבל מסגרת, הפחד מומר באמון, והשליטה מחזיקה את מה שהנפש עצמה כבר לא מסוגלת לשאת. זהו קולוסיאום פנימי שבו החולשה נקרעת לגזרים ומתוכה צומחת עוצמה חשופה רוטטת אמיתית.

כל סימן שנחרט על הגוף הוא עדות לכך שהגוף זוכר מה שהנפש ניסתה לשכוח.

אמת פשוטה: זה הדבר היחיד שמשחרר אותך.

האוויר כבד. וסמיך. הנשימות שלו עוברות מטמורפוזה. ממנגינה שבורה לרסיסים קטנים. קצת כמו נעיצות סכין. אני מלטפת את הפצעים שלו וסופרת בקול את החורים. הרבה חדשים אני חושבת לעצמי בקול והוא שולח ידיים במצוקה. הצלקות עדיין בצבע אדום עז וריח של שרוף עולה מהן אני נושמת את מה שחרוך ורואה את העשן שעוטף אותו. אני לא מוותר הוא אומר בלחש. אתה לא תוותר אני עונה בקול שקט ושורטת עוד חלקים ממנו. הוא מבקש לכאוב אותי עוד והלב שלי מתמלא רוך אנסופי כלפיו. הידיים שלי בועלות לו את הנשמה ואנחנו נושמים ביחד.

אני נשבעת ללטף אותו ככה עד קץ הימים. 

עד קץ הימים.

אני יודעת.

זה אף פעם לא קורה בהפתעה

זה רק מוצא דרכים שונות ומשונות להשתחל החוצה

הצורך החייתי הזה, לחתוך ולקרוע בלי שום חתך או קרע ממשי.

ועכשיו, תנסו להבין - כי זה לא רק להצליף עד ליבון. עד איבוד חושים - באותו הגוף, בכל פינה. וזה לא רק הצורך החורך הזה להטביע אותי בו בכל נים ותא. זה לגרום לכל פיסת עור חשופה לדמם תחתיה. להעלות את כל הדם בגוף לשכבה אחת לפני העליונה. לעצור לרגע, לנשום עמוק. להעביר אותנו להילוך איטי. לשמוע את התסיסה של הנוזלים בגוף. לראות את הבועות נוצרות בתוך העורקים. להרגיש שהקיין שנופל על העור הוא כמו מגנט ענק שמושך כלפי מעלה את כל מה שזורם שם. לראות את העור מקבל צבע אדום ואז כחול/סגול עוצר נשימה. לראות את הפה החשוק, את העיניים הקרועות לרווחה. להבין שזה בכיוון הנכון, לא להפסיק. להמשיך לשאוב את הדם כלפי מעלה. לראות את הורידים משתנקים במאמץ כדי לאזן. לסובב ימינה את כפתור העוצמה. לא לנשום. להרגיש זיקוקים מתחילים להתנפץ בבטן שלי. ושנייה לפני שהעור נקרע.

לעצור. 

לנשום שוב. עמוק. 

לעבור לפיסה הבאה. להפוך אותו לגוף מדמם. רק מבפנים. בלי שום חתך. בלי שום קרע. לבלוע מבפנים ולהשאיר אותו שלם.

ואז לחיות שוב ושוב את הרגעים שאחרי.

ככה.

פירוק היא אומרת. פירוק טוטאלי, כזה שחותך את הבשר בלי רחמים. ועל כל מאה גרם של כאב, כי אפשר לכמת אותו הפעם. אתה תשפוך לה מאה מילים של אמת. אז היא לא תחניק את מה שהיא באמת רוצה לעשות. (הו - "עצמיתי" שואלת אותה מה היא באמת רוצה לעשות. והיא תוהה אם לענות לה.) כי אחרי המראות של אותו הלילה, כל מה שהיא רוצה זה לחתוך לחתיכות כל חלק ממך. עכשיו, תבין. לא חתיכות  יפות. לא כאלה מסודרות בשורות, או טורים. אלא כאלה שמתערבבות בכל הזוהמה שהיא ראתה. עד שהכל הופך להיות עיסה שגורמת לך להקיא. ומתחת לכל הכוח שלך מול כל העולם, אתה זעיר. זעיר ממש. כי השכבות שלך גורמות לך להרגיש נפוח מול כולם. הדבר היחיד שעוזר - זה שהיא אוהבת אותך. כל חלק מלוכלך ממך. וזה מתערבב בצורך שלה להעלות אותך באש. כזו שתנקה ממך את כל הכאב. ואז לתלות את החלק הקטן שנותר ממך, כדי להצליף בו ברחמים.כן. ברחמים. בלי שתיקות הפעם. היא רוצה שתצרח ותצעק, ותרגיש שזה יוצא החוצה. פעם זה היה מה שהרכיב אותך. החלק העיקרי. ועכשיו זה ניגר החוצה בצבעים חמים של דם. וזה יחלל אותך. ואז יקדש. והעשן שסימא לך את הנשמה מתחיל להתפוגג. ואותו הלילה הורכב מרגעים של התפרקות. של שלמות עבורה בתוך כאוס מוחלט. של סדקים מדממים אותיות ומילים. של מילים שהפכו ללופ אינסופי של כאב. והיא יודעת לקחת והיא גם נותנת.  אבל את מה שאתה יכול לערבב מולה אתה שוכח.  וזה שדה מגנטי עצום של הבנה. אז זה שואב אותך ולוקח ממך כל חלקיק של התנגדות. ופצועים קשה יש גם בקרב על החיים והפעם זה בלי לקחת שבויים. אז היא תכאיב לך בו זמנית. בחוץ ובפנים. בפנים ובחוץ. ואתה תשבור מפרקת יותר מפעמיים. ואתה תזויין בכל חור שקיים בך. ואתה תמיד תהיה ערום ותמיד תהיה שלה. ותמיד תהיה כאוב בכל סנטימטר שמרכיב אותך. ואתה תהא מוצלף עד סימון לחיים שלמים. כזה שידמם כל פעם שהוא יהיה גלוי. ואתה תהיה מפורק ותתפרק לא פעם. וכשהמסך יירד

היא תהיה שלימה.

גם אתה. 

על כיסא, או better yet, על רצפה חשופה. ברגליים פסוקות, וידיים חסרות תנועה. בחדר עם ספות מהוהות ושולחן שחור מבריק וארוך. זוג של עיניים תכולות, פעורות מלאות פחד, מופנות אלי. ערימה של חסרי פנים ושמות, מצוידים היטב, שעומדים בטור או אפילו שורה, עכשיו גם הפה שלו יהיה פעור, ועיניים, שעדיין מופנות אלי. הם יקחו מספרים בכניסה ויעשו ערמות של בגדים על הסף. ודמעות יחלו מסע של זליגה, מהלחי דרך לשון שתטעם, עד רגליים פסוקות על רצפה חשופה. והעיניים שלו יהיו מופנות אלי. ואני אראה דרכן את הפחד והסלידה. את הפחד והעליבות. את הפחד וההתרגשות. את הפחד והעלבון. והכלבה בכניסה תקריא מספר ורעד בלתי פוסק יתחיל ברגליים שעל רצפה חשופה ויעלה דרך צדי הבטן לשכמות, ומשם לדמעות שכבר החלו את מסע הזליגה הרבה לפני שהקריאה מספר אותה הכלבה שנמצאת בכניסה.

וקצת אחרי שמספר אחרון יעלה בגורל שנקבע כבר מראש, וערימת חסרי הפנים והראש יאספו חזרה את הבגדים מהסף. אותו אחד על רצפה חשופה ינסה לשוות לעצמו מראה מכובד. למרות נטיפי נוזל לבנבן על כל פיסה חשופה שרועדת. ועיניים שמופנות אלי יתמלאו נוזל שקוף ורותח. וכתפיים ירעדו בלי שליטה. ומבין שפתיים סגורות בחוזקה, בניגוד מוחלט לשעה האחרונה יצא קול אחד, שבור ומפורק, של נהמה בוכייה ונפש שנרגעת.

****

5.

בטח 10 מעלות בחוץ. קריר. כפות הרגליים שלי קפואות. חם לי בשאר חלקי הגוף. ואני מזיעה. הנשימות שלי הופכות שטחיות. אני מרגישה כמו על סם ממריץ. המחשבות זולגות החוצה בצבעים יפים. ואז זה מתבהר. העיניים מקבלות חדות נדירה, הכול מועצם. אני יושבת על הדבר הזה ששייך לי. שוטים מסוגים שונים סביבי. שאריות שעווה על חלקי גוף. כתף שמאל שבערה באש. כמה נשיכות מדממות. ויצירת אומנות אחת תחתיי. אני מנסה לנשום עמוק יותר. מוצאת את עצמי בוהה בגוף הזה ששייך לי במבט הכי מאושר.

3.

זה שחור. מה שאני דוחפת לו לחור ש-שלי. וזה קורע אותו מבפנים. חלקים גדולים מהגוף שהוא פעם האמין ששייך לו - מכוסים בכאב שלי. הוא על שש. אני רואה את האצבעות שלו חופרות בסדין שמתחיל לצאת מהמקום שלו כבר. אני נעמדת מעליו, ביד שמאל אני מחזיקה את הדילדו עמוק בתוכו. יד ימין עולה ואז יורדת. בלי סדר או תכנון. צד ימין של התחת שלו מתחיל לקבל סימנים מדאיגים. צד שמאל מצטרף לאותו גוון דקה וחצי אחרי. הוא צועק בשקט את הכאב שלו. ואז יותר בשקט. ואני מחכה לזרם ההוא שעובר לי בגוף, אותו זרם שמזכיר לי שהוא על סף קריעה. ואז אני מפסיקה. הצעקות שלו מחרישות לי את האוזניים. אני מושיטה לו יד מלטפת לפנים. הוא נושם מהעור שלי. חמצן טרי ישירות לריאות.

1.

הוא פותח את הדלת בחיוך. ואז חיוך מתנצל על כוס קפה שלא הפריעה. ואז חיוך של געגוע. גם אני מחייכת. ואז מוצאת את הסימן שהוא טען שלא קיים. הוא לא הרגיש אז הוא לא ידע. זה באותו מקום. זה יפהפה. אני מעבירה אצבע באיטיות מענגת. מרגישה את הדגדוג המוכר והנעים מתחיל להתפשט בבטן. הוא מתקלף מהבגדים. כף היד שלו אדומה להפליא. החלטתי ששעווה זו תרופה מדהימה למחלת השכחה.  הוא בוחר שמאל. אז יד ימין כפותה למעקה המיטה. קשירה הדוקה מאטה את זרם הדם לכף הרגל שלו. בהמשך - ההצלפות שם יכאבו יותר. אני מתחילה לנשום. העיניים שלו מכוסות. טיפות שעווה נוטפות. על הזין, על הפיטמות. הצלפות של שוט אימתני בבית השחי. וזה פתאום מקבל מחזוריות נעימה. הצלפה חזקה. טיפטופי שעווה. הצלפהטפטוףהצלפהטפטוף. יש לזה מנגינה נעימה. הוא מתפתל תחתיי. ובוער. אני רואה אותו נושך שפתיים ונאנק. אין לו מרווח נשימה. וזה שורף. הוא זז. וזה חותך בבשר החי. גוש האושר מתחיל לטפס במעלה הבטן שלי. זה מחזה מרהיב לראות. הוא כואב אותי בצורה כל כך יפה שזה עוצר לי את הנשימה לרגע.

6. 

הכל גואה בי. כדור אש מסתובב לי בבטן. הספקתי לשכוח כמה טוב הוא מלקק. כפות הרגליים שלי מקבלות טיפול מסור. אצבעות שלו בתוך הכוס שלי, היד שלי על שלו. הלשון שלו עמוק בין אצבעות כפות הרגליים שלי. הוא מוצץ ומלקק ודוחף ואני מכוונת. ונוגעת. והוא מכניס ומוציא לשון ואצבעות. ואני גונחת. ואז מתפוצצת לתוך ענן לא יודעת איזה מספר של רעידות קטנות. 

4.

מתי שהוא לאורך הדרך, אני על הגב מחוייכת. מעשנת סיגריה, מסתכלת על עיגולי העשן שמסתלסלים באוויר. מבקשת ממנו להתחיל לדבר. הסיגריה נגמרת. עשן עדיין באוויר. אני על הבטן. מלטפת. המילים הן שלו. הדמעות שלו. הזכרונות שלו. הפירוק הוא שלו. זה פורקן שלו. חיבוק שלנו. והוא אהבה שלי.

7.

רצף גמירות בלתי אנושי בעליל. הכל מתערבב לי. ואז עוד אחת אחרונה.

2.

אני מסירה לו את כיסוי העיניים.  רואה אותן כאובות. המבט שלו מבולבל. הוא מספר לי בלחש שזה קצת מעיף אותו. הכאב הזה חדש לו. זה הכאב שלי שהוא סופג. זו רק ההתחלה אני חושבת לעצמי. וזה מרגיש לי כמו טורנדו של אדרנלין. זה מטעין אותי. אני מתחילה ברגליים. כיסוי העיניים חוזר למקומו. ימין שלו עדיין מחוברת למיטה. כל תזוזה שלו, כואבת גם בפרק כף היד. מחשבה מרגשת עוברת לי בראש - על אותה השנייה בה יוסרו האזיקים והסימן שם יעבור את מחסום הדמיון שלי כרגע. אני לוקחת מכל הבא ליד. מצליפה בלי הפסקה. לא חזק מדי. אחרי הכול אני רוצה את הכאב שלו הפעם עמוק יותר. בתוך השרירים. שיצלע. זה גם סוג מדהים של סימנים. ואני עוברת לרגל השנייה. למעלה ולמטה. והכתפיים מקבלות את שלהן, צדי הבטן מאדימים. התחת שורף. הגב קרוע לגזרים. ואני מרגישה את המאבק שלו מול הכאב הפיזי הזה. הפעם זה שונה. והוא מרגיש כל מכה כאילו הייתה הראשונה. בשיטתיות אני עוברת על כל חלק מותר בגוף. מקעקעת את הכאב שלי. והוא יודע שזה לכאוב אותי הפעם. את הצורך החייתי הזה. את הטירופים ואת הפסיכיות. והכאב הופך עמוק יותר. הגיע הזמן לקחת את השאר.

12.

הזמן עושה את שלו. הלב שלי מתרחב ממנו. מילים שלו באוזן שלי. 12 זה מספר נהדר!

*****

סעמקקק העטיפות, המסכות  או כל המילים היפות שמשתמשים בהם כדי לכסות על מהות האמת הבסיסית של הכאב. התייפיפות של מילים. העדפה מצועצעת של תיאורים והגדרות. משחק מחבואים עם תובנות כאלה או אחרות - כשבבסיס של הכאב עצמו שוכנת חייתייות בוערת. ותו לא.

האמת שלי לדבר המדהים הזה שמקבל לגיטימציה בזמנים כאלה או אחרים - היא בעלת  משמעות די ברורה. כי בי זה בוער כמו הצורך לאוויר. כי להכאיב בעיניי זה יפה. זה טהור. זה עצום, זה מעצים. זה מרוקן, זה ממלא. זה אדיר. זה חייתי וזה בסיסי, זה האדמה שבאנו ממנה ושאליה נלך. הבסיס של הבסיס שלנו. זה מוות ותחייה באותה נשימה. זה אוורסט שלם מעל המילה מחרמן. זה מתפוצץ החוצה למקום שהוא נכון. זה מתקבל. זה מוכל.  זה להכאיב את הטירוף ממקום שפוי לחלוטין. זה שבת שלום וזה. 

"רק רציתי שתרגיש את זה. כואב בועט ושורף.  שיעיף לך את שאריות השפיות שאולי נשארה בך, הרחק הרחק...."

הלבן הבוהק הזה כמעט מסנוור. הוא לא היה צריך לומר את זה בקול, הכול מסביב בהק, מסגרת החלון היוותה ניגוד חד לכל גווני הלבן שתפסו אותו כמעט לא מוכן וזה בדיוק מה שתפס לו את העין. מסגרת.

הוא הבין שאין היגיון. כלום בעובדה שהוא נמצא כאן לא היה הגיוני.

הוא נכנס לחדר וסוגר את הדלת במהירות. כמו לא לתת לעצמו את האפשרות להסתובב. על כורסא אדומה היא הייתה, מסמנת לו לשבת בניד ראש קל,

הוא שקע אל תוך ספה לבנה, עצומה בגודלה, הוא כמעט ריחף, כל פינה בחדר הניבה ריח של רכות, שטיחים מלטפים, נרות ריחניים, כמו להיות בתוך ענן, ולהרגיש ענן. שתי תמונות של שפתיים אדומות ועיניים ירוקות בהו בו מהקיר ממול, ושורה של סחלבים בגוונים שונים של לבן וסגול חיוור עמדה על אדן החלון. 

כלום מהתפאורה לא הרגיש לו נכון, כלום מהמבט הארוך שהיא נועצת בו לא משאיר אותו שווה רוח, היא מרימה את היד בדיוק בשנייה שהחליט לקום ודי, ללכת מכאן, לצאת מהמודעות העצמית המטרידה הזאת, וכאילו ידעה מה עבר לו בראש, ומתי נגמר לו האוויר. אני מבוהל הוא חושב לעצמו, 

הוא יודע למה הוא פה. הוא המתין הרבה מדי זמן כדי להגיע בדיוק לנקודה הזאת. אל הספה הזאת, אל הרכות המפתיעה שלא ציפה לה בהחלט, אני רציתי בזה הוא המשיך לומר לעצמו, מנהל דיאלוג עמוק עם הנפש שלו, הרי בסופו של דבר, או אפילו בתחילתו כל מה שרצה היה להגיע לפה, חבריו הקרובים ניסו להשפיע בדרכים שונות, אבל הזמן להגיע אליה היה ארוך מדי, וכל החודשים האחרונים וההכנה הנפשית והפיזית שעבר כדי להגיע בדיוק לנקודה הזאת נתנו את חלקם על הלך המחשבה שלו, דפיקות הלב שלו הלמו במוחו והוא הכריח את עצמו לנשום עמוק. אתה מוכרח לרצות להיות כאן. אתה מוכרח לרצות להיות כאן.

זה כתוב באותיות לבנות בכניסה.

60 שניות של יותר מדי שקט. וזה נגמר.

או מתחיל.

תלוי מי מסתכל על התמונה עכשיו. 

תמונות.

• הריגוש, כל פעם מחדש. יש לו מלחמה קטנה בראש. כמו אריה בכלוב.
• היא רוצה את הפנים שלו עושות אהבה עם הכוס שלה.
• היא מכאיבה לו באיטיות מייסרת, מנסה לאצור את השניות שהזמן מורכב מהן, כל אחת נמתחת לאינסוף זיקוקים של השפלה מענגת. היא בועלת לו את הנשמה.
• בכי של ממש. עם השתנקויות ונזלת.
• לוקח פחות זמן מהרגיל לקשור את כולו. השלולית מבוכה שהוא מחרמנת לה את הלב.
• הוא מפעפע נשימות מכפות רגליה והיא מסמנת אותה עליו. הוא בולע צרחות של כאב. (ורבאקק, שהדבר הזה ממכר)
• זה מדמם מכל מקום אז איבוד הוא מקום נפלא היא אומרת לו בלחש.
• היא מניחה כפות ידיים על צוואר נשימה אחד, וורידים פועמים ונשימות שהולכות לאיבוד.
• היא בוטשת אל תוכו את האהבה שלה כשהמילה רחמים יוצאת מהתמונה.
• @##$%^^&***))(((___())*&&^^%%$$###@ (תתמודדו :))
• היא גומרת מהלב ואז מהגוף. המבריק שהוא עכשיו עושה לה גם לגמור מהמוח.
• הוא מלקק בתאווה  את הזרע שלו שמרוח על כל הרצפה. היא מתענגת על המלחמה בראשו כמעט כמו הרגע שעולה לו להקיא והוא לראשונה לומד לבלוע. הכול.
• לעור הישן שמתבקע יש קולות של פקיעה ופתאום כוויות הן  רק מושג של יופי.
   

וזה כל כך שֶׁקֶט בתוך הרעש.

ככה.

ובלילה אחד ריק מאוויר, קצת לפני שאתה נושם עמוק מידי כדי להתמודד עם הזיכרונות שצרובים לך במאחורה של העפעפיים אתה לוחש לעצמך שמפלצות קיימות רק באגדות.
ולא באמת מאמין למילים שלך.
ובלילה אחד ריק מאוויר, קצת לפני שאתה בוחר לשקוע אל תוך שינה מבריחת מציאות, אתה לוחש לעצמך שאת הדמעות שלך אתה לא מוציא החוצה, כי הן לא שלך להשתמש בהן.
ואתה לא באמת מאמין למילים שלך.
 
ובבוקר אחרי אתה מתעורר ומבין שחלקים נרחבים ממך הפכו מתים. ואתה מביט בעצמך ורואה גבר שהוא לא אתה בוהה לך בלבן של העיניים. ולאוויר שאתה נושם יש רק זיכרון של ריח שהוא נעים. זיכרון.
עכשיו הוא לא.
גם אתה.

כי אל אותן תנועות מדודות שלך מתלווה מכניות מונוטונית של ריקנות. וגם כשאתה ככה לבד, תחת ערימת שמיכות בלילה חנוק מאוויר אתה מחפש להרוג את אותו אחד שמחר בבוקר יביט אל תוך הלבן שלך בעיניים, ויהיה לך זר גמור.
 
ובבוקר אחרי כשזר שהוא לא אתה ינגב את הפנים שלך במגבת שהיא שלו, ויתיישב סביב שולחן לשתות את הקפה שלו כמו שאתה אוהב, וידביק חפתים עם מונגרם שלך על חולצה שלו ויחייך אל קרובים שלך שלא מבדילים בין אתה ל-זר ההוא
אתה תוביל את שניכם אל מקום בו דמעות הן שיח פורה
ולא תצטרכו לדבר.

כי בבוקר שאחרי היא תאחה חתיכות ממך לכדי משהו שהוא שלם עבורה.
היא תדבר בשבילך ותמלא בורות שנתת לזרים לפעור בך.
היא תמולל את הכאב שלך אל תוך הרעב שלה
ואת שלה
אל תוך הגבר הזר
שתכף ילך
ממך.

RP
 

אצבע מונפת

אתה, 
בוא רגע.
תדמם אותך על הרצפה פה
בשבילי.
בדיוק במקום שמותר לכתוב בו תדמם וזה יחרמן
בזמן המחורבן הזה כאן

אתה, 
בוא רגע.
תתבזה
עד עפר
תתפלש, תתלכלך
אני גם אטנף
זה מותר.
בשבילי.

בדיוק במקום שמותר לכתוב פה אונס 
גם אם רגשי 
וזה יחרמן.
ולא רק אותי.

וקוראים לזה געגוע למשהו צפוי, אתם מבינים? הוא בא אלי מפורק לרסיסים.אני עדיין אוספת חתיכות וכל חתיכה היא אוסף אבנים של אהבה מתפרקת וורידים בפעימות איטיות להחריד. 
אני מסבירה לו איך מעבירים רעשים למילים והוא מתחנן לכאוב אותי בדממה שמהדהדת אותו בטונים צורמים. הלב שלי מנסה לנשום ולא מצליח. הוא מזכיר לי מילים שלי על צלקות ונשמות אבודות ואת הבטחת למצוא אותי הוא אומר ואני בתגובה שורטת.
חזק.
ואיך מרחיקים געגוע הוא שואל אותי. איך מכמתים חוסר אני עונה לו בתשובה. אני מסמנת לו לשתוק ושולפת את המחטים אחת אחת. כולו סימנים שהם אני. אוויר לנשימה בשבילי. שקט שלו. הכל מתערבב בו במין דממה מתעתעת וזה תמצית הכאב אני אומרת לו. הוא מתחנן למילים נוספות ואני שותקת. את תאהבי אותי פעם הוא מהמהם בלי שליטה ובתגובה אני מתיישבת לו על הפה.
רק שישתוק.
רק שישתוק.
אני גומרת על אדי הכאב שלו, דם ואש ותמרות של עשן מסתלסל בעיגולים מושלמים של הזדקקות מוחלטת. אני מותחת את הזמן על העליבות שזולגת ממנו וזה שורף את הנשמות שלנו, זה זולג מתחת לעור אל תוך הנימים. אל תוך מה שמבעבע אותנו.

זה מרפא אותי.
אותו. גם.

אני אומרת לו בסוף. אהבה, זוכר?

כי זה באמת כל הסיפור.

באמת של הדבר, אחרי שנות אור במתחם הכלוב - כבר התרגלתי לכל סוגי ההודעות שאפשר לקבל..

עד שהבנתי שאני לא יודעת הכל 😉

אז מה אתם אומרים-

לבקש עוד איזה חצי שעה על כל מקרה..?

בואי.