ובלילה אחד ריק מאוויר, קצת לפני שאתה נושם עמוק מידי כדי להתמודד עם הזיכרונות שצרובים לך במאחורה של העפעפיים אתה לוחש לעצמך שמפלצות קיימות רק באגדות.
ולא באמת מאמין למילים שלך.
ובלילה אחד ריק מאוויר, קצת לפני שאתה בוחר לשקוע אל תוך שינה מבריחת מציאות, אתה לוחש לעצמך שאת הדמעות שלך אתה לא מוציא החוצה, כי הן לא שלך להשתמש בהן.
ואתה לא באמת מאמין למילים שלך.
ובבוקר אחרי אתה מתעורר ומבין שחלקים נרחבים ממך הפכו מתים. ואתה מביט בעצמך ורואה גבר שהוא לא אתה בוהה לך בלבן של העיניים. ולאוויר שאתה נושם יש רק זיכרון של ריח שהוא נעים. זיכרון.
עכשיו הוא לא.
גם אתה.
כי אל אותן תנועות מדודות שלך מתלווה מכניות מונוטונית של ריקנות. וגם כשאתה ככה לבד, תחת ערימת שמיכות בלילה חנוק מאוויר אתה מחפש להרוג את אותו אחד שמחר בבוקר יביט אל תוך הלבן שלך בעיניים, ויהיה לך זר גמור.
ובבוקר אחרי כשזר שהוא לא אתה ינגב את הפנים שלך במגבת שהיא שלו, ויתיישב סביב שולחן לשתות את הקפה שלו כמו שאתה אוהב, וידביק חפתים עם מונגרם שלך על חולצה שלו ויחייך אל קרובים שלך שלא מבדילים בין אתה ל-זר ההוא
אתה תוביל את שניכם אל מקום בו דמעות הן שיח פורה
ולא תצטרכו לדבר.
כי בבוקר שאחרי היא תאחה חתיכות ממך לכדי משהו שהוא שלם עבורה.
היא תדבר בשבילך ותמלא בורות שנתת לזרים לפעור בך.
היא תמולל את הכאב שלך אל תוך הרעב שלה
ואת שלה
אל תוך הגבר הזר
שתכף ילך
ממך.
RP
