הקולוסיאום הפרטי שלי

אצבע מונפת

אתה, 
בוא רגע.
תדמם אותך על הרצפה פה
בשבילי.
בדיוק במקום שמותר לכתוב בו תדמם וזה יחרמן
בזמן המחורבן הזה כאן

אתה, 
בוא רגע.
תתבזה
עד עפר
תתפלש, תתלכלך
אני גם אטנף
זה מותר.
בשבילי.

בדיוק במקום שמותר לכתוב פה אונס 
גם אם רגשי 
וזה יחרמן.
ולא רק אותי.

וקוראים לזה געגוע למשהו צפוי, אתם מבינים? הוא בא אלי מפורק לרסיסים.אני עדיין אוספת חתיכות וכל חתיכה היא אוסף אבנים של אהבה מתפרקת וורידים בפעימות איטיות להחריד. 
אני מסבירה לו איך מעבירים רעשים למילים והוא מתחנן לכאוב אותי בדממה שמהדהדת אותו בטונים צורמים. הלב שלי מנסה לנשום ולא מצליח. הוא מזכיר לי מילים שלי על צלקות ונשמות אבודות ואת הבטחת למצוא אותי הוא אומר ואני בתגובה שורטת.
חזק.
ואיך מרחיקים געגוע הוא שואל אותי. איך מכמתים חוסר אני עונה לו בתשובה. אני מסמנת לו לשתוק ושולפת את המחטים אחת אחת. כולו סימנים שהם אני. אוויר לנשימה בשבילי. שקט שלו. הכל מתערבב בו במין דממה מתעתעת וזה תמצית הכאב אני אומרת לו. הוא מתחנן למילים נוספות ואני שותקת. את תאהבי אותי פעם הוא מהמהם בלי שליטה ובתגובה אני מתיישבת לו על הפה.
רק שישתוק.
רק שישתוק.
אני גומרת על אדי הכאב שלו, דם ואש ותמרות של עשן מסתלסל בעיגולים מושלמים של הזדקקות מוחלטת. אני מותחת את הזמן על העליבות שזולגת ממנו וזה שורף את הנשמות שלנו, זה זולג מתחת לעור אל תוך הנימים. אל תוך מה שמבעבע אותנו.

זה מרפא אותי.
אותו. גם.

אני אומרת לו בסוף. אהבה, זוכר?

כי זה באמת כל הסיפור.