פירוק היא אומרת. פירוק טוטאלי, כזה שחותך את הבשר בלי רחמים. ועל כל מאה גרם של כאב, כי אפשר לכמת אותו הפעם. אתה תשפוך לה מאה מילים של אמת. אז היא לא תחניק את מה שהיא באמת רוצה לעשות. (הו - "עצמיתי" שואלת אותה מה היא באמת רוצה לעשות. והיא תוהה אם לענות לה.) כי אחרי המראות של אותו הלילה, כל מה שהיא רוצה זה לחתוך לחתיכות כל חלק ממך. עכשיו, תבין. לא חתיכות יפות. לא כאלה מסודרות בשורות, או טורים. אלא כאלה שמתערבבות בכל הזוהמה שהיא ראתה. עד שהכל הופך להיות עיסה שגורמת לך להקיא. ומתחת לכל הכוח שלך מול כל העולם, אתה זעיר. זעיר ממש. כי השכבות שלך גורמות לך להרגיש נפוח מול כולם. הדבר היחיד שעוזר - זה שהיא אוהבת אותך. כל חלק מלוכלך ממך. וזה מתערבב בצורך שלה להעלות אותך באש. כזו שתנקה ממך את כל הכאב. ואז לתלות את החלק הקטן שנותר ממך, כדי להצליף בו ברחמים.כן. ברחמים. בלי שתיקות הפעם. היא רוצה שתצרח ותצעק, ותרגיש שזה יוצא החוצה. פעם זה היה מה שהרכיב אותך. החלק העיקרי. ועכשיו זה ניגר החוצה בצבעים חמים של דם. וזה יחלל אותך. ואז יקדש. והעשן שסימא לך את הנשמה מתחיל להתפוגג. ואותו הלילה הורכב מרגעים של התפרקות. של שלמות עבורה בתוך כאוס מוחלט. של סדקים מדממים אותיות ומילים. של מילים שהפכו ללופ אינסופי של כאב. והיא יודעת לקחת והיא גם נותנת. אבל את מה שאתה יכול לערבב מולה אתה שוכח. וזה שדה מגנטי עצום של הבנה. אז זה שואב אותך ולוקח ממך כל חלקיק של התנגדות. ופצועים קשה יש גם בקרב על החיים והפעם זה בלי לקחת שבויים. אז היא תכאיב לך בו זמנית. בחוץ ובפנים. בפנים ובחוץ. ואתה תשבור מפרקת יותר מפעמיים. ואתה תזויין בכל חור שקיים בך. ואתה תמיד תהיה ערום ותמיד תהיה שלה. ותמיד תהיה כאוב בכל סנטימטר שמרכיב אותך. ואתה תהא מוצלף עד סימון לחיים שלמים. כזה שידמם כל פעם שהוא יהיה גלוי. ואתה תהיה מפורק ותתפרק לא פעם. וכשהמסך יירד
היא תהיה שלימה.
גם אתה.
