אני יודעת.
זה אף פעם לא קורה בהפתעה
זה רק מוצא דרכים שונות ומשונות להשתחל החוצה
הצורך החייתי הזה, לחתוך ולקרוע בלי שום חתך או קרע ממשי.
ועכשיו, תנסו להבין - כי זה לא רק להצליף עד ליבון. עד איבוד חושים - באותו הגוף, בכל פינה. וזה לא רק הצורך החורך הזה להטביע אותי בו בכל נים ותא. זה לגרום לכל פיסת עור חשופה לדמם תחתיה. להעלות את כל הדם בגוף לשכבה אחת לפני העליונה. לעצור לרגע, לנשום עמוק. להעביר אותנו להילוך איטי. לשמוע את התסיסה של הנוזלים בגוף. לראות את הבועות נוצרות בתוך העורקים. להרגיש שהקיין שנופל על העור הוא כמו מגנט ענק שמושך כלפי מעלה את כל מה שזורם שם. לראות את העור מקבל צבע אדום ואז כחול/סגול עוצר נשימה. לראות את הפה החשוק, את העיניים הקרועות לרווחה. להבין שזה בכיוון הנכון, לא להפסיק. להמשיך לשאוב את הדם כלפי מעלה. לראות את הורידים משתנקים במאמץ כדי לאזן. לסובב ימינה את כפתור העוצמה. לא לנשום. להרגיש זיקוקים מתחילים להתנפץ בבטן שלי. ושנייה לפני שהעור נקרע.
לעצור.
לנשום שוב. עמוק.
לעבור לפיסה הבאה. להפוך אותו לגוף מדמם. רק מבפנים. בלי שום חתך. בלי שום קרע. לבלוע מבפנים ולהשאיר אותו שלם.
ואז לחיות שוב ושוב את הרגעים שאחרי.
ככה.
