****
5.
בטח 10 מעלות בחוץ. קריר. כפות הרגליים שלי קפואות. חם לי בשאר חלקי הגוף. ואני מזיעה. הנשימות שלי הופכות שטחיות. אני מרגישה כמו על סם ממריץ. המחשבות זולגות החוצה בצבעים יפים. ואז זה מתבהר. העיניים מקבלות חדות נדירה, הכול מועצם. אני יושבת על הדבר הזה ששייך לי. שוטים מסוגים שונים סביבי. שאריות שעווה על חלקי גוף. כתף שמאל שבערה באש. כמה נשיכות מדממות. ויצירת אומנות אחת תחתיי. אני מנסה לנשום עמוק יותר. מוצאת את עצמי בוהה בגוף הזה ששייך לי במבט הכי מאושר.
3.
זה שחור. מה שאני דוחפת לו לחור ש-שלי. וזה קורע אותו מבפנים. חלקים גדולים מהגוף שהוא פעם האמין ששייך לו - מכוסים בכאב שלי. הוא על שש. אני רואה את האצבעות שלו חופרות בסדין שמתחיל לצאת מהמקום שלו כבר. אני נעמדת מעליו, ביד שמאל אני מחזיקה את הדילדו עמוק בתוכו. יד ימין עולה ואז יורדת. בלי סדר או תכנון. צד ימין של התחת שלו מתחיל לקבל סימנים מדאיגים. צד שמאל מצטרף לאותו גוון דקה וחצי אחרי. הוא צועק בשקט את הכאב שלו. ואז יותר בשקט. ואני מחכה לזרם ההוא שעובר לי בגוף, אותו זרם שמזכיר לי שהוא על סף קריעה. ואז אני מפסיקה. הצעקות שלו מחרישות לי את האוזניים. אני מושיטה לו יד מלטפת לפנים. הוא נושם מהעור שלי. חמצן טרי ישירות לריאות.
1.
הוא פותח את הדלת בחיוך. ואז חיוך מתנצל על כוס קפה שלא הפריעה. ואז חיוך של געגוע. גם אני מחייכת. ואז מוצאת את הסימן שהוא טען שלא קיים. הוא לא הרגיש אז הוא לא ידע. זה באותו מקום. זה יפהפה. אני מעבירה אצבע באיטיות מענגת. מרגישה את הדגדוג המוכר והנעים מתחיל להתפשט בבטן. הוא מתקלף מהבגדים. כף היד שלו אדומה להפליא. החלטתי ששעווה זו תרופה מדהימה למחלת השכחה. הוא בוחר שמאל. אז יד ימין כפותה למעקה המיטה. קשירה הדוקה מאטה את זרם הדם לכף הרגל שלו. בהמשך - ההצלפות שם יכאבו יותר. אני מתחילה לנשום. העיניים שלו מכוסות. טיפות שעווה נוטפות. על הזין, על הפיטמות. הצלפות של שוט אימתני בבית השחי. וזה פתאום מקבל מחזוריות נעימה. הצלפה חזקה. טיפטופי שעווה. הצלפהטפטוףהצלפהטפטוף. יש לזה מנגינה נעימה. הוא מתפתל תחתיי. ובוער. אני רואה אותו נושך שפתיים ונאנק. אין לו מרווח נשימה. וזה שורף. הוא זז. וזה חותך בבשר החי. גוש האושר מתחיל לטפס במעלה הבטן שלי. זה מחזה מרהיב לראות. הוא כואב אותי בצורה כל כך יפה שזה עוצר לי את הנשימה לרגע.
6.
הכל גואה בי. כדור אש מסתובב לי בבטן. הספקתי לשכוח כמה טוב הוא מלקק. כפות הרגליים שלי מקבלות טיפול מסור. אצבעות שלו בתוך הכוס שלי, היד שלי על שלו. הלשון שלו עמוק בין אצבעות כפות הרגליים שלי. הוא מוצץ ומלקק ודוחף ואני מכוונת. ונוגעת. והוא מכניס ומוציא לשון ואצבעות. ואני גונחת. ואז מתפוצצת לתוך ענן לא יודעת איזה מספר של רעידות קטנות.
4.
מתי שהוא לאורך הדרך, אני על הגב מחוייכת. מעשנת סיגריה, מסתכלת על עיגולי העשן שמסתלסלים באוויר. מבקשת ממנו להתחיל לדבר. הסיגריה נגמרת. עשן עדיין באוויר. אני על הבטן. מלטפת. המילים הן שלו. הדמעות שלו. הזכרונות שלו. הפירוק הוא שלו. זה פורקן שלו. חיבוק שלנו. והוא אהבה שלי.
7.
רצף גמירות בלתי אנושי בעליל. הכל מתערבב לי. ואז עוד אחת אחרונה.
2.
אני מסירה לו את כיסוי העיניים. רואה אותן כאובות. המבט שלו מבולבל. הוא מספר לי בלחש שזה קצת מעיף אותו. הכאב הזה חדש לו. זה הכאב שלי שהוא סופג. זו רק ההתחלה אני חושבת לעצמי. וזה מרגיש לי כמו טורנדו של אדרנלין. זה מטעין אותי. אני מתחילה ברגליים. כיסוי העיניים חוזר למקומו. ימין שלו עדיין מחוברת למיטה. כל תזוזה שלו, כואבת גם בפרק כף היד. מחשבה מרגשת עוברת לי בראש - על אותה השנייה בה יוסרו האזיקים והסימן שם יעבור את מחסום הדמיון שלי כרגע. אני לוקחת מכל הבא ליד. מצליפה בלי הפסקה. לא חזק מדי. אחרי הכול אני רוצה את הכאב שלו הפעם עמוק יותר. בתוך השרירים. שיצלע. זה גם סוג מדהים של סימנים. ואני עוברת לרגל השנייה. למעלה ולמטה. והכתפיים מקבלות את שלהן, צדי הבטן מאדימים. התחת שורף. הגב קרוע לגזרים. ואני מרגישה את המאבק שלו מול הכאב הפיזי הזה. הפעם זה שונה. והוא מרגיש כל מכה כאילו הייתה הראשונה. בשיטתיות אני עוברת על כל חלק מותר בגוף. מקעקעת את הכאב שלי. והוא יודע שזה לכאוב אותי הפעם. את הצורך החייתי הזה. את הטירופים ואת הפסיכיות. והכאב הופך עמוק יותר. הגיע הזמן לקחת את השאר.
12.
הזמן עושה את שלו. הלב שלי מתרחב ממנו. מילים שלו באוזן שלי. 12 זה מספר נהדר!
*****
סעמקקק העטיפות, המסכות או כל המילים היפות שמשתמשים בהם כדי לכסות על מהות האמת הבסיסית של הכאב. התייפיפות של מילים. העדפה מצועצעת של תיאורים והגדרות. משחק מחבואים עם תובנות כאלה או אחרות - כשבבסיס של הכאב עצמו שוכנת חייתייות בוערת. ותו לא.
האמת שלי לדבר המדהים הזה שמקבל לגיטימציה בזמנים כאלה או אחרים - היא בעלת משמעות די ברורה. כי בי זה בוער כמו הצורך לאוויר. כי להכאיב בעיניי זה יפה. זה טהור. זה עצום, זה מעצים. זה מרוקן, זה ממלא. זה אדיר. זה חייתי וזה בסיסי, זה האדמה שבאנו ממנה ושאליה נלך. הבסיס של הבסיס שלנו. זה מוות ותחייה באותה נשימה. זה אוורסט שלם מעל המילה מחרמן. זה מתפוצץ החוצה למקום שהוא נכון. זה מתקבל. זה מוכל. זה להכאיב את הטירוף ממקום שפוי לחלוטין. זה שבת שלום וזה.
