בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

הקולוסיאום הפרטי שלי

לפני 3 שנים. שני, 26 באוקטובר 2015, בשעה 13:03

 

 

"אני מתגעגעת למי שהייתי כשהייתי דופקת *בך* מכות.."

 

 

 

לפני 3 שנים. שני, 26 באוקטובר 2015, בשעה 08:29

 

 

 

 

ככה זה כשקמים עם ידיים מעקצצות על הבוקר..

בוקר טוב חברים :)

לפני 3 שנים. ראשון, 25 באוקטובר 2015, בשעה 12:09

 

 

גשם זלעפות ועקבים.

תאמינו לי שזה לא משהו שהולך ברגל.. :)

 

ממטרים. תל אביב. רוחות מטורפות, שעת בוקר מוקדמת.

אני מחפשת בעיניים מונית שתניח אותי חצי מטר מהמשרד, עשרות הולכים ובאים סביבי. שעה הומת אנשים וצבעים. כל המוניות עמוסות ובשקט מוזר נעצר לידי ג'יפ שחור.

הדבר הראשון שעולה לי בראש זה למה לא דחפתי סכין לתיק הבוקר, לא מזמן נפלה בדיוק פה חיילת על הנשק שלה, בהוא שניסה לחתוך ממנה חלקים – בעטו ואז דפקו כדור.

קצת כמו בהילוך איטי החלון נפתח, ואני לרגע נושמת עמוק ונרגעת.

מוצאת את עצמי בוהה בזוג עיניים מחוברות לראש שהצליח לרגש חלקים נבחרים ממני.

הוא.

אהבה גדולה בחיים שלי וערימת זיכרונות מתוקים מדבש.

אני מטפסת למושב, מחזירה למקום שערות ששיתפו פעולה עם הרוחות בחוץ. בועלת את הפרצוף שלו בגעגוע מטורף, ומסמסת למנכ"ל איחור בלתי צפוי.

 

 

****

 

 

כל שנה זה קורה. כל שנה החורף מגיע ואני נושמת עמוק יותר. הראייה חדה יותר. הרעב אצלי מתגבר. הצורך לבעול מעלה הילוך בתאום מופלא של מה שיורד מלמעלה.

אני מכניסה אנשים מתחת לעור שלי, ומקבלת אותם חזרה ברגעים הכי נכונים.

גשם ומתנות קטנות של החיים.

מסופקת

מסופקת.

 

לפני 4 שנים. שבת, 22 באוגוסט 2015, בשעה 19:31

 

הוא פרוש על המיטה. מצפן של גפיים פרושות אל כל עבר. כלום לא אזוק. הכל משוחרר. אני רוצה את הידיים שלו עוברות על הרווח בין השדיים שלי כשאני נועצת ציפורניים בדבר הבוהק הזה ששייך לראש שלו.

אני נותנת לזמן לחלוף מעלינו, אוחזת בשניות עצמן ומותחת אותן לכדי דקות ארוכות. האוויר נע באיטיות מענגת ואני מעבירה אצבעות אוהבות על מה שהיה פעם עור נטול צלקות.
 
הצורך להתחבר חורך בי שַמות. 
 
אני מכריחה את עצמי לנשום עמוק וגלים חריפים של עונג מטפסים לאט במעלה הבטן.
אני מספרת לו שאני אוהבת אותו. כל חלק ממנו.
כל טיפת דם מלוחה בקצוות של רגעים.
כל סימן שדהה בו במשך השנים.
הריח שלו מתערבב במילים שהוא רוצה לומר, ולא יכול. העיניים שלו מתחננות שאני אסיר את גוש הבד מהפה שלו, רק כדי שאני אשמע.
אנחנו נזכרים יחד שיש מילים שהעין יכולה לשמוע.
אז אני מקשיבה.
אין לזמן משמעות ברגעים הבאים, ולמילים שהעיניים שומעות מתלווה מנגינה של טירוף מעורב בשלווה.
הוא מראה לי איך מורידים מסיכות ומרימים מסכים. אני מראה לו איך ריגושים מגיעים קודם מהנשמה ואח"כ מהגוף. אני מקבלת התערטלות של עיניים מתכהות בתחינה וזה העירום הכי מופלא שראיתי בחיי.
 
אני מתיישבת עליו, מניחה זוג ידיים מעל צוואר אחד, נותנת לזין שלו לפעום בתוכי.
עולה, יורדת. נשימה שהולכת לאיבוד.
יורדת, עולה. עוד נשימה.
שלו.
ואז עוד אחת.
אני בועלת את החמצן שלו, הוא את הלב שלי. העיניים שלו משתתקות כשאני אוספת נשימות שלו אל תוך העונג שלי. מכסה שחייבת להתמלא. נגיסות של בשר והתחלה של טעם מתכתי, אני מרגישה את הרגע המזוקק נבנה בחוסר היכולת שלו לנוע. 
רבעים של נשימות אחרונות לפני איבוד..
 
פעם הענקתי לו מפה לאיבוד שלו. משורטטת בקווים מדויקים של אהבה.
הוא עושה בה שימוש נפלא כששנינו מתפוצצים אל תוך נחשול של סיפוק, ורק סימנים אדומים-כחולים על צוואר אחד מותירים עדות חסרת מילים לכל מה שלפני רגע היה פה..
 
 
 
 
לפני 4 שנים. שישי, 21 באוגוסט 2015, בשעה 13:37

 

אני חושבת לעצמי שזה הולך להיות אסון נוראי.

נוראי.

הוא קירח, וגבוה. עם עיניים תכולות בוהקות ולהט של אחד שיודע שהוא מבריק במה שהוא עושה.
 
ראיון עבודה.
בגילי המופלג :) ואחרי המון שנים של עצמאית בתחום שמעסיק את המוח שלי, אני הולכת לראיון עבודה.
עבודת חלומות של הרבה שהיו מוכנים לתת אצבע או יד עבורה.
ואני רק בוהה בו.
אני מגיעה לראיון בעקבות המלצה של חבר שלו, שהוא מכר טוב שלי. אחד שמעולם לא דפקתי בו מכות או השארתי עליו סימנים. אני מבינה מהחתיכה בקבלה שהוא ראיין עשרות מועמדים. 
ואני?
אני רק בוהה בו.
הפה שלו מפסיק לזוז ואני מבינה שאני מוכרחה לומר משהו, אז אני מתחילה לנהל משא ומתן על התגמול שהוא מציע. והשפתיים שלו שוב זזות. אני קמה מהכיסא והוא מתרומם מיד, אני מרימה גבות ושנינו פורצים בצחוק מתגלגל.
הוא מראה לי את המשרד שיהיה שלי, עושה הכרות קצרה עם שאר החבר'ה במשרד. פופים בצבעים של ירוק תפוח וכתום בוהק מפוזרים בכל פינה, בחדר הישיבות יש על הקירות מסכים שלא מביישים קיר בחנות מוצרי חשמל ענקית והמטבח גדול יותר מהמרפסת הענקית שלי.
אני נזכרת לומר לו משהו על המרחק והנסיעות, ואז גם על החום הבלתי נסבל של תל אביב, הוא מוסיף קצת ואז עוד קצת, ומבטיח למצוא עץ דקל.
וכושי שינפנף.
אני משועשעת מחוש ההומור שלו. ועוברת לקצת רצינות בשל המעמד, בכל זאת, מעצמה קטנה עם שם מעולה בתחום שלה. אנחנו מסכמים פרטים אחרונים, הוא מקבל רשימת ממליצים, בתיאום מופלא סתומי מסמסת שהיא למטה, כמו תמיד :), ואנחנו עושות חזרה את הדרך הביתה.
עוברת יממה וחצי, ואני מקבלת מייל ממנו, עם שורה תחתונה של "לסגור אותה".. על פניו זה מיועד לעוזרת האישית שלו. אני שולחת מייל חזרה ש-וואלה, זה בטח נשלח בטעות אלי, הוא מצטדק שהוא "שכח" לכתב אותה ומיד מתקשר.
כמה מילים שלו של בוסט מטורף לאגו הקיים ממילא..
ואני מתחילה בוקר אחרי.
מוסיפה נופך אישי לקירות ולשולחן הענק מדי לתחושות שלי באותו הרגע ומסדרת את חצאית המיני כדי שלא תתרומם יותר מדי.
אני אוספת סיגריה, מצת ופחית זירו ויורדת לספסל בכניסה לבניין, נושפת ושואפת רגעים של שקט לפני הרעש של ההתחלה.
 
תכף ממש יומולדת והמתנות שאני מקבלת באות בערימות..
מבורכת
מבורכת.
 
 
שבת (של) שלום :)
 

 
לפני 4 שנים. ראשון, 16 באוגוסט 2015, בשעה 12:58

 

המילה הראשונה שקופצת לי לראש היא סטימי.
ואז מהביל.
ולא כי חם, כבר לא כזה חם. יש משבי רוח קלושים של אוויר שתכף, בסוף אוגוסט יהיו קרירים יותר.
עכשיו הם סתם עושים לי נעים בצוואר.
ובלחיים.
קצת לפני שהערב הזה עלה לסדר היום, או הלילה. הוא ביקש לשתף אותי בכמה דברים. ואן גוך הנהדר שכן מאמין שאהבות מנצחות, ורק עכשיו הוא מבין שזה קורה רק כשקיימות מלחמות.
"פה עושים אהבה" מסבירה לו סתומי באחד מהרגעים הזכורים לטובה, בהם שניהם מתפלשים בנוזל צהבהב על הרצפה. והוא מהנהן להסכמה בעיניים מהורהרות.
אבל בלי להעלות זכרונות מתוקים של צרכים ורצונות, או מימוש נפלא של פנטזיות בצבע אדום בוהק. הוא מתקשר לבקש לחלוק איתי כמה דברים, והוא אחד מהבודדים שנמצאים אצלי מתחת לעור, סנטימטרים ספורים מהנשמה והלב, אז אנחנו מתיישבים ללימון-נענע גרוס במרפסת של בית קפה עם נוף מיוער ושמים תכולים.
אנחנו לא נוגעים בסיבה העיקרית לבחירה שלי לומר לו ללכת. מעולם לא הייתי אישה של גבר אחד, או אישה אחת. לקשור את חיי בעבור פיסת נייר תמיד נשמע לי מופרך מדי. אז הוא חולק איתי תעצומות נפש ורגעים של געגועים חורכים. הוא מנסה לכמת את הכמעט שנה האחרונה כרכוש ששייך לי, ולא מצליח. העיניים שלו מבריקות והקרח הגרוס בגביע שלו הופך לנוזל עכור של עלי נענע בצבע של אדמה.
המיניות שלו עברה מהפך.
התפיסות הרגשיות שלו השתלבו יופי עם הצורך שלי בגבר חזק ומבריק, אבל כוּסית מולי.
"בלי קלישאות" הוא מוסיף "אני באמת זקוק לך".
ניצנים של רעב עושים קולות נוהמים אצלי בבטן, ואני מספרת לו על ערב אינטימי שקורם עור וגידים בימים הקרובים.
הדבר היחיד שחסר לי באותו הערב, יהיה מאפרה אנושית. "תערובת של אפר לארוחת ערב, בלבוש זנותי ומינימלי, מול אנשים שהוא לא מכיר".
השילוש הקדוש של כל מה שאי פעם היה בתוך רשימה שחורה של גבולות.
אם הוא לא היה משתהה חצי שנייה עם התשובה, הייתי חושבת שחלק ממנו הלך לאיבוד.
אז הוא משתהה חצי שנייה.
ושואל מתי.

וכשהמילה סטימי מבעבעת לה בקדימה של המחשבות, והוא עם פלאג וחוטיני שלא מכסה מאומה, עניבת חנק שתואמת לדבר הזה שלא מכסה כלום, וציור של מחטים על מחצית מהגב, אני מבינה כמה הוא היה חסר בי.
ככה, לרגליי. נותן לי אוויר לנשימה, בלי קשר לחמצן שהוא מקרב לי לפה, שאכטה אחרי שאכטה.
הלשון שלו מלאת אפר, אני מחליטה שזה הרגע שאין צורך במאפרת זכוכית על השולחן.
הוא עובר בין אחד לשנייה, בפה פתוח ועינייים מזוגגות. 
ברכיים נקיות שהיו חלק ממנו בתחילת הערב, יאספו לכלוך ושאריות של שריטות בסופו.
אני מוודאת מול כולם שהוא כבר לא רעב, על אף הצום שהתבקש להיות בו היום.
"רק צמא, גבירתי" הוא אומר.
וקצת אחרי שאור של בוקר מוקדם יעלה עלינו, הוא יספר לי שלרוק שלי יש טעם של חיים.
 
 
כולם סביב עסוקים במה שעושה להם טוב, וזה הרבה שעושה להם טוב.
גם אני.
עסוקה בטוב.
רק טוב.

תמיד.

לפני 4 שנים. רביעי, 5 באוגוסט 2015, בשעה 18:02

 

 

"שום מילה על החום" אני אומרת לה בחיוך, והיא מהנהנת. קצת אחרי שאספתי את ההוא מקומה שבע אני מבקשת מהם לשלב ידיים וללכת עד סוף המסדרון. פה קריר ואפשר למלא את הריאות באוויר שאפשר לנשום. הם נכנסים לחדר נטול מזגן וערימת חבלים מונחת על מצעים בוהקים בצבע של שלווה. כמה לילות לפני ההחלטה לתת לו לקשור אותה היא סיפרה לי על משקל של העולם כמו משקל של השמיכה מעליה. עשינו מזה עניין גדול, קצת כמו חנוכת בית חדש עם סרט אדום ומספריים. סרט אדום רק היה תוספת נעימה לעין. יום אחרי שהסרט גולגל לערימה בלתי ברורה של אדום ומבריק לקחתי אותה לעשות מניקור. רציתי אותה בצבעים של עור ואדום. היא רק ביקשה דבר אחד והחמודה שמשייפת אפילו לא הרימה גבה. אז היא עשתה לה את הציפורניים על שרפרף, כשהיא על הרצפה. קרובה למקום הכי גבוה בלב שלה. וכמו אז במילים קצת שונות היא מבקשת בקול שקט שאני אהיה שם בחדר. "מבטים" היא אומרת " מבטים שנותנים לי אוויר" ואני מחייכת.

הוא עושה עליה עבודה מדהימה. אני עוזרת לו בקשירה אחרונה ומסובכת. והיא חפץ נטול יכולת דיבור או תזוזה. העיניים שלה בוערות ועל כל פינה בגוף שלה מנצנצים טיפות של זיעה. אני אוחזת לה בכתפיים ומורידה אותה אל הרצפה והיא מונחת שם, כמו עובר שרק עכשיו נולד. אני בודקת שדם זורם אל כל החלקים אצלה בגוף. מדליקה את המזגן, מסמנת למוכשר מקומה שבע, ואנחנו יוצאים מהחדר.

אנחנו עולים אל הגג, והוא אומר על הנוף שהוא עוצר נשימה, אני אומרת לו שזה בדיוק מה שחשבתי כשנתתי מבט אחרון במה ששוכב שם בחדר, על הרצפה. הוא מחייך בהבנה ומדליק לנו סיגריה. אנחנו מדברים על סוגים שונים של חבלים, והאפקט שלהם על עור לבן וחלק, וכשאני מרגישה שהבועה שלה התרחבה לגודל המתאים, אני מנשקת אותו לשלום, וחוזרת לחדר.

 

***

 

משהו מתפקע בי. משהו חזק ואני לא מצליחה להעביר אותו למילים. אני מלאה בסיפוק מהסוג שאי אפשר להסביר. הכל גועש בי באותה נשימה שהכל רגוע ושליו. יש בה חלקים מדממים וחלקים שעדיין צורחים. חלקים קרים ונעימים למגע וחלקים נרחבים של עור מתבקע. בוער. ההכרה שלה הולכת לאיבוד ומוצאת שם יד אוהבת ששולפת אותה חזרה למציאות של אושר. וקצת אחרי שאני מכרבלת את העור הפצוע שלה והלב המלא שלה אל תוכי, היא מתחילה למצוא מילים.

בלי עזרה הפעם.

בלי.

 

מאושרת כבר אמרתי..?

לפני 4 שנים. רביעי, 5 באוגוסט 2015, בשעה 17:02

לפני 4 שנים. שבת, 1 באוגוסט 2015, בשעה 11:39
 
את. כן את. יא חתיכת בת זונה חסרת כבוד. מילא, היית זונה עם כבוד עוד איכשהוא זה היה נסבל. רק שאצלך הכבוד לא נמצא בארסנל בכלל. לא כבוד עצמי ושלא נדבר על כבוד כלפי אחרים. וכבוד, פחחח כבוד זה עוד כלום מול הכפיות טובה שלך. לא אמרו לך אף פעם שיד שאוכלים ממנה, לא יורקים בה? ומה עם בור? את עם רגל אחת בעולם הבא כבר, גוף מזדקן ושכל שמתנוון ועדיין מהפה שלך יוצאת ג'ורה שלא הייתה מביישת ערס זונה ממין זכר. וזה עוד בלי להזכיר צביעות מהסוג המסריח. את יודעת, זה קצת כמו שתשאירי אוכל בתוך צלחת מתחת לשמש קופחת, ואז תחזרי אחרי יומיים וחצי, הריח, הו הריח, ככה זה מסריח ממך. ואת יודעת עוד משהו, אני באמת לא יודעת לקלל, זאת אומרת לנבל את הפה כמו שיש אנשים שיודעים. לפעמים אני חושבת שהייתי רוצה לדעת. לנבל את הפה, לבדוק אם זה משחרר משהו מבפנים. ואז אני מבינה כמה קטנים הם אנשים שגורמים לאחרים לרצות לנבל את הפה. מה שכן, לאנשים עם זיכרון מעולה, זו קצת בעיה לשכוח. גם דברים טובים, ושם בדיוק מתחילה התהייה, אני שונאת רוע. אני לא מאמינה במילה רוע במעגלים שקרובים אלי. אני מאמינה שכשאנשים עושים טוב, הם מקבלים טוב חזרה. הם שולחים לעולם טוב כדי לקבל עולם טוב יותר, סביבה טובה יותר, אנשים טובים יותר. והיוצא מן הכלל הנפלא הזה הוא את. את שחושבת שאין דין ואין דיין. את שחושבת שלכל מעשה שעושים אין השלכות, את שחושבת שלמילים אין ערך, כשבאמת של הדבר, בתוך הקרביים שלך, את יודעת טוב יותר. ואמת שיש לה יותר מפן אחד, היא לא אמת. היא רק דרך מעוותת לתרץ את הגועל שיוצא ממך. טחנות צדק אומנם טוחנות לאט, אבל טוחנות תמיד, ויום אחד כשהכל יחזור אלייך כמו בומרנג מסריח לפנים שלך, אני רק ארחם עלייך מרחוק. אני לא אחייך, ואפילו לא אשמח בלב, אני רק ארגיש בכל תא בגוף שלי שאין רע בעולם שלא מגיע יום התשלום שלו.
 
ואלו היו הרבה מדי מילים על זונה אחת שביום ממש מעולה שווה אגורה ושליש.
לפני 4 שנים. שני, 27 ביולי 2015, בשעה 04:19

 

 

 

"..לרגע קטן אני מרגיש שאני רוצה לצאת מתוך עצמי, רק כדי להאמין למילים שהגוף שלי מדבר. אני עומד מולה והעיניים שלה רואות דרך העור. כשאתה מרגיש שאתה נמצא מול מישהי שרואה אותך דרך העור אתה מבין שאין לאן לברוח. אתה גם לא רוצה לברוח. אתה רק רוצה להיות שם מולה .על כל הפגמים שלך. כבד מקולקל וריאות צמוקות שלא נותר בהן כלום. גם לא אוויר. כליות שצורחות בשקט מדמם את האמת שלך וגירוי מטורף של חלקים שהיוו טאבו עבורך כל החיים. אני מתמכר לתחושה החושפנית של עירום בלי מילים. הנפש שלי מותשת ובתוך בועות מתנגשות של תובנות מופלאות אני נוזל אל תוך תחושה מטהרת של ניקיון. אף אחד אחר לא יכול היה לנחש. אף אחד אחר לא יכול היה לדעת. זה עמוק וחזק ממני ואין טיפת היגיון בצורך שמבעבע בי לעמוד ככה מולה. אני שייך למבט שהיא נועצת בי. לחיוך שגדל לה על השפתיים. לעוד תנועה קטנה שמבהירה לי שהיא רואה גם את מה שמחוץ לעור שלי. אני מודה ליוצר המילה רחמים על המרחק שלה ממני רק כדי לזקק את השנייה בה כף הרגל שלה מתקדמת אלי ואני יודע שתכף ממש היא תעקור מתוכי פיסה נוספת מאותו תהום שקבורים בו כל הפחדים כולם. אני רוצה לצרוח את השקט מתוכי ובאותה נשימה להשתיק את הצרחות שסובבות אותי. אני בוכה בלי קול. אני לא מצליח להוציא קול. אני רוצה להוציא קול ויודע שזה יקרה בתיאום מופלא בו חתיכות עור ממני, יפלו על הרצפה."