הקולוסיאום הפרטי שלי

"מה מכל זה אמיתי לחלוטין..?" היא שואלת אותי.

אני מגחכת בשקט. חושבת אם לספר לה את המשנה האמיתית שלי לגבי החברה והעולם שבו אנו חיים.

אני תוהה אם לומר לה מילים על עולם אמיתי שמבוסס על פנטזיות. על רגשות מלאכותיים בצורת גלולות. על מלחמה פסיכולוגית בצורת פרסומות..

או שמא - על כימיקלים משני חשיבה - בצורה של אוכל,

או תקשורת. שמצליחה לשטוף מוחות..

אני שואלת אותה אם היא רוצה לדבר על מציאות. ההוא מהכורסא ליד משלב חיוך. כמו יודע מה מחכה לה על שאלה שנשלחה לכיוון שלי.

אני מגחכת. שוב.

מונולוג מעצבן מתחיל לבנות את עצמו בקדימה של המחשבות - מילים ומשפטים שמקבלים חיים משל עצמם.

היא פותחת עיניים גדולות מדי, ואני בוהה בשיער הארוך מדי שלה. 

קצת לפני השאלה העניינית שלה הצלחתי להבין שהגוף שהיא תהיה עוד אחת חולפת. קצת כמו ההוא שיושב לצידה.

אני מבינה שהיא עדיין מחכה לתשובה. 

אני מבינה שלהוא לידה עדיין מודבק חיוך של "..חכי ותשמעי.."

אני תוהה אם להמשיך.

אני טובה בלקרוא אנשים.

בלמצוא את הטוב בהם.

לימדתי את עצמי. זה לא היה קל.

האם לספר לה בדיוק מה מאכזב כל כך בחברה שמחשיבה באופן קולקטיבי את הגיבורים שלנו לאנשים דגולים על אף המילארדים שהם עושים על גבי ילדים. על זה שהם מזהמים זה את זה בפרשנות הבוערת שלנו על שטויות, ואז מסווים את זה כתובנות. או על זה שהרשתות החברתיות שלנו מלאים באינטימיות מזוייפת. מין ממלכה שחיית בה יותר מדי זמן, בבתים שבנויים על מספרים קוטביים, ומסומנים. לא משנה ע"י מי, רק לא על ידנו.

אני מנסה להיאחז במציאות שהיא אחרת.

בתפיסה שלי למציאות שהיא אחרת. בתקשורת בינאישית. אמיתית.

לא יודעת כמה מזה אני יכולה לחלוק איתה.

היא עדיין בתולת שנים. עשרים ומשו. בטח לא קרובה לשלושים.

אני שוב תוהה,

מעניין אם כואב לה להעמיד פנים.

היא חכמה. נורא.

אם אדבר, העצבות תגיע.

היא מבקשת שאני אתחיל/אמשיך.

עם העיניים שלה.

אני רק יודעת שאנחנו

פחדנים.

או לפחות כולם.

כי היפנטו אותנו אל תוך השינה הכי גדולה שידע המין האנושי.

לא כי בחרנו בזה, אלא כי אנחנו מצביעים לזה.

בחפצים שלנו. בכסף שלנו. ברכוש שלנו. 

רכוש. אני מרגישה עוררות.

ואז דממה.

היא עדיין עם עיניים פקוחות, וההוא עדיין מחייך.

אני מעדיפה לא לחלוק.

בועות מבודדות ונשלטות בצורת רשתות חברתיות ושקיות אוכל מהונדס גנטית.

(עזבו, בואו נקרא אותנו נכון)

"אהבה", אני אומרת לה במילה אחת.

היא מהנהנת בחיוך כמעט ידעני.

"זה תמיד מגיע לרגש אחד שמצליח לאחד בין שני גופים, או שתי נשמות".

אהבה.

אני מתיישבת על ספה שחורה

היא מניחה כוס יין על שולחן ארוך מדי,  וסיגריה דלוקה בין האצבעות שלי.

אני בוחנת אותה מקרוב.

היא משפילה מבט.

אני מסתכלת על התנועות שלה, כמעט מדודות. כמעט לא.

המבוכה שהיא מדגדגת לי תאים אפורים במוח.

אני מושיטה לה יד

היא מתיישבת

על ברכיים. 

מהוהות.

אני גם יודעת למה. הן ככה.

שנייה של זמן שנמתח לאיטו, וסיגריה שמתכלה

היא מגישה לי יד רוויית חיים, לאפר.

אני מבקשת חור. אחר.

היא פותחת פה.

אני מניחה אצבעות ארוכות על צוואר אחד ארוך, סופרת פעימות.

עד שהן הולכות לאיבוד.

***

קצת אחרי שאני אמצא את עצמי בוטשת בגוף מלא סימנים שהם אני, היא תספר לי בקול קטן מדי שהיא במקום הכי נכון בעולם. ורגע אחרי אפר מתכלה של סיגריה וסימן ברור מדי, היא לא תצליח להוציא מילה. כי יהיה מי שיעשה את זה עבורה. ובוקר אחרי, על כוס קפה, צחוק שלי מתגלגל ונסיון מוצלח שלה ללגום שאריות שלי מעל רצפה קרה - היא תצליח לומר, בקול רגיל כמעט - שאני מסבירה לה אותה, טוב יותר משהיא מסוגלת. לעצמה.

אני משלבת ידיים ובוהה בה.

נעים של ראשוניות.

אני מכירה רק את המילים שלה עד הרגע הזה. רק אותיות, מילים ומשפטים . לפעמים ארוכים, לפעמים לא.

אני מסתכלת חזק אל תוך אותן עיניים תוהות.

אני עדיין בוהה.

עדיין נעים.

אני מבינה שאין כמו לחבר מילים למבט של עיניים. "עיניים ושפתיים.." אני מחייכת בהבנה מזוקקת של רגע.

עקצוץ של חוסר נוחות ראשוני בה מפנה מקום לתחושה חזקה שבוערת בי, ואני לא טועה.

כפות הידיים שלי מעקצצות. אני לא טועה.

אני לוקחת רגע לנשום אותה. אני לא טועה. 

אני מעבירה אצבעות ארוכות בתוך השיער שלה. אני לא טועה. 

היא נושמת. ואני יודעת, אני לא טועה.

אני

רק מחכה ל"אחרי" כדי לדעת שלא טעיתי.

אני שואלת והיא עונה. היא מדברת ואני מספרת לה שאין בה פגמים. רק טעויות אנוש. קטנות מלתת להן מקום גדול מדי. אנחנו צוחקות. אדים או לא. העונג שהיא בין הידיים שלי. אני נוגעת ומבקשת ממנה לסתום. היא גם. וזה יפה כל כך. היא חושבת שאני לא מבינה את המבט הצידי שלה, אני מחייכת בלב. היא כל כך מבינה. אני עדיין מחייכת בלב. 

אני רוצה לעטוף אותה. חזק. 

אני רוצה להכאיב לה. חזק.

אני רוצה לחבק אותה. מלא.

זה גם יקרה.

בטח כי ה"אחרי" היה תחושה חזקה שאני לא טועה.

גם הרבה מאד חודשים אחרי.

היא שואלת אותי שאלות קשות. נוקבות.היא לא אמורה לשאול אותי בכלל שאלות. נקודה. בטח שלא נוקבות. המצלמה מולי קולטת כל ניואנס בפַנים שלי. ואני מודעת לזה. אני מנסה לא לנשוך את הבפנים של השפתיים ועונה על שאלה שלא נשאלה. משהו רוטט בקדימה של המכנס ואני מבינה שקיבלתי הפוגה בלתי מתוכננת. מבורכת.

אני מוציאה את הנייד מהכיס ואומרת להיא בפנים חתומות שיש לי בעיה שמחייבת פתרון. היא תמתין. היא חייבת להמתין. ליל חמישי האחרון הביא איתו בעיות לא צפויות. והריקושטים מתחילים לנשור. היה כמעט שקט של כמעט כמה שעות אחרי חצות כשל' הפציעה בלי תכנון. ועל רקע של גלים חזקים וצעקות עמומות של שיכורים היא מצליחה לדמוע. בדיוק בגלל כל הסיבות הנכונות.

אני חוזרת אל ההווה ואל ההיא שבסך הכל אמורה לנסות למפות חלקים ממני, בעיקר חיצוניים. היא כמו לא מקשיבה והאוזניים שלה דרוכות. אני מבינה שאין לי עניין לכסות שום דבר.

"בטח שאני לא אהיה ברורה" אני מטיחה בה. היא משתתקת. אני מציעה לה יום אחר להמשיך. בלית ברירה היא מסכימה. אני יודעת שהשאלות שלה יהדהדו בי מספיק זמן כדי למצוא פתרון. ולא בשביל תשובות.

בשביל חיים. בעיקר.

ל' נכנסה לחיים שלי בהפתעה גמורה. היו רגעים שקראתי לה מתנה. כבר במילים הראשונות שהחלפתי איתה הבנתי שיש מתנות שלא מגיעות עם פתק החלפה. וטוב שככה. כבר אין משמעות לסממנים חיצוניים כשכל הביפנוכו עולה על גדותיו.

אני רעבה אליה.

קצת אחרי שאיחרתי כהוגן למסיבת יום הולדת של נסיכת הלילה האהובה, היא תייעץ לי על סיגריה באוויר ירושלמי קריר לתת ללב קצת לנוח. אני מסכימה איתה. באותו הרגע.  ורק. כי עד של' חוזרת לשבש לילה שאמור להיות רגוע. אני כבר יודעת איך זה הולך להיגמר. היא תהיה פעורה בין הידיים שלי, כשכל ביס ממני בה ישאיר מרווח נשימה לעוד כמה ימים. היא תהיה בדיוק ההפך ממה שהיא הייתה בשיחה הראשונה. היא תתחנן לכאוב אותי. תתחנן. היא תבקש בקול נמוך מדי שאני אשאיר אותי עליה. היא תבקש לחזור חזרה לחיים שלה עם זכרונות שצרובים היטב על העור שלה.

אני גם אשאיר אותה ככה. מדממת גם מבפנים.

ואז, אני בטח אבין בחיוך מרוח אוזן לאוזן שיש פעמים בחיים שאושר הוא מעבר למילים.

נשים, הו נשים.

***

#לקח_להמשך_החיים : אל תכניסי ווניליים לחיים של כאב. העונג ביכולת שלהם לכאוב אותך הוא עצום מדי.

שיהיה שבוע מענג.

ממש.

שאת קולטת מולך את היצור הכי יפהפה שקיים, וכל מה שעובר לך בראש זה לבעול לה את הנשימות.

אחת אחת.

 קצת אחרי שזה יקרה ואני אבין שהעור שלה גם למד ליצור סימנים מתוך מילים ומבטים, אני אתהה בקול אם אהבה כזאת עצומה הופכת אותנו לטובים יותר,

או שזה סתם פשוט יותר

כמו לדעת שההוויה שהיא,

עושה

לי שקט

בצרחות של הראש.

המיקום:

אי שם בקצה של מדינה. מקום נטול אנשים מין היישוב ועמוס ביער של עצים וממטרים עזים.

האוכולוסייה: 

מגוונת. פרצופים קרובים ואהובים. יקרים ללב וגם לגוף.

הצבע:

פוג של אדים.
שקוף. צבעוני. בוהק. יו ניימ איט. 

בתפריט:

יאם. כל מילה נוספת. מיותרת. בחיי.

ועל קיר אחד. גדול מדי. מוקרנת מסיבת האח הגדול ברעש מחריש אוזניים.
אחרי בהייה חסרת הגיון ונטולת יכולת חשיבה צפה לה מסקנה משותפת

יורם זק ״נגוע״ בפוט פטיש. מטורף.

ועל זה נאמר

״..מי שלא ראה רגעים ארוכים של פוקוס בכפות רגליים יחפות הלילה. לא ראה פוט פטישיסט בעל כוח תקשורתי בפעולה מעולם...״

:)

מאוהבת. מאושרת. מלאת שלווה.

שנה אזרחית טובה טובה.

לכולנו. 

"אני מתגעגעת למי שהייתי כשהייתי דופקת *בך* מכות.."

ככה זה כשקמים עם ידיים מעקצצות על הבוקר..

בוקר טוב חברים :)

גשם זלעפות ועקבים.

תאמינו לי שזה לא משהו שהולך ברגל.. :)

ממטרים. תל אביב. רוחות מטורפות, שעת בוקר מוקדמת.

אני מחפשת בעיניים מונית שתניח אותי חצי מטר מהמשרד, עשרות הולכים ובאים סביבי. שעה הומת אנשים וצבעים. כל המוניות עמוסות ובשקט מוזר נעצר לידי ג'יפ שחור.

הדבר הראשון שעולה לי בראש זה למה לא דחפתי סכין לתיק הבוקר, לא מזמן נפלה בדיוק פה חיילת על הנשק שלה, בהוא שניסה לחתוך ממנה חלקים – בעטו ואז דפקו כדור.

קצת כמו בהילוך איטי החלון נפתח, ואני לרגע נושמת עמוק ונרגעת.

מוצאת את עצמי בוהה בזוג עיניים מחוברות לראש שהצליח לרגש חלקים נבחרים ממני.

הוא.

אהבה גדולה בחיים שלי וערימת זיכרונות מתוקים מדבש.

אני מטפסת למושב, מחזירה למקום שערות ששיתפו פעולה עם הרוחות בחוץ. בועלת את הפרצוף שלו בגעגוע מטורף, ומסמסת למנכ"ל איחור בלתי צפוי.

****

כל שנה זה קורה. כל שנה החורף מגיע ואני נושמת עמוק יותר. הראייה חדה יותר. הרעב אצלי מתגבר. הצורך לבעול מעלה הילוך בתאום מופלא של מה שיורד מלמעלה.

אני מכניסה אנשים מתחת לעור שלי, ומקבלת אותם חזרה ברגעים הכי נכונים.

גשם ומתנות קטנות של החיים.

מסופקת

מסופקת.