לפני חודשיים. 29 בינואר 2024 בשעה 7:46
"רק רציתי שתרגיש את זה. כואב בועט ושורף. שיעיף לך את שאריות השפיות שאולי נשארה בך, הרחק הרחק...."
הלבן הבוהק הזה כמעט מסנוור. הוא לא היה צריך לומר את זה בקול, הכול מסביב בהק, מסגרת החלון היוותה ניגוד חד לכל גווני הלבן שתפסו אותו כמעט לא מוכן וזה בדיוק מה שתפס לו את העין. מסגרת.
הוא הבין שאין היגיון. כלום בעובדה שהוא נמצא כאן לא היה הגיוני.
הוא נכנס לחדר וסוגר את הדלת במהירות. כמו לא לתת לעצמו את האפשרות להסתובב. על כורסא אדומה היא הייתה, מסמנת לו לשבת בניד ראש קל,
הוא שקע אל תוך ספה לבנה, עצומה בגודלה, הוא כמעט ריחף, כל פינה בחדר הניבה ריח של רכות, שטיחים מלטפים, נרות ריחניים, כמו להיות בתוך ענן, ולהרגיש ענן. שתי תמונות של שפתיים אדומות ועיניים ירוקות בהו בו מהקיר ממול, ושורה של סחלבים בגוונים שונים של לבן וסגול חיוור עמדה על אדן החלון.
כלום מהתפאורה לא הרגיש לו נכון, כלום מהמבט הארוך שהיא נועצת בו לא משאיר אותו שווה רוח, היא מרימה את היד בדיוק בשנייה שהחליט לקום ודי, ללכת מכאן, לצאת מהמודעות העצמית המטרידה הזאת, וכאילו ידעה מה עבר לו בראש, ומתי נגמר לו האוויר. אני מבוהל הוא חושב לעצמו,
הוא יודע למה הוא פה. הוא המתין הרבה מדי זמן כדי להגיע בדיוק לנקודה הזאת. אל הספה הזאת, אל הרכות המפתיעה שלא ציפה לה בהחלט, אני רציתי בזה הוא המשיך לומר לעצמו, מנהל דיאלוג עמוק עם הנפש שלו, הרי בסופו של דבר, או אפילו בתחילתו כל מה שרצה היה להגיע לפה, חבריו הקרובים ניסו להשפיע בדרכים שונות, אבל הזמן להגיע אליה היה ארוך מדי, וכל החודשים האחרונים וההכנה הנפשית והפיזית שעבר כדי להגיע בדיוק לנקודה הזאת נתנו את חלקם על הלך המחשבה שלו, דפיקות הלב שלו הלמו במוחו והוא הכריח את עצמו לנשום עמוק. אתה מוכרח לרצות להיות כאן. אתה מוכרח לרצות להיות כאן.
זה כתוב באותיות לבנות בכניסה.
60 שניות של יותר מדי שקט. וזה נגמר.
או מתחיל.
תלוי מי מסתכל על התמונה עכשיו.
תמונות.
- הריגוש, כל פעם מחדש. יש לו מלחמה קטנה בראש. כמו אריה בכלוב.
- היא רוצה את הפנים שלו עושות אהבה עם הכוס שלה.
- היא מכאיבה לו באיטיות מייסרת, מנסה לאצור את השניות שהזמן מורכב מהן, כל אחת נמתחת לאינסוף זיקוקים של השפלה מענגת. היא בועלת לו את הנשמה.
- בכי של ממש. עם השתנקויות ונזלת.
- לוקח פחות זמן מהרגיל לקשור את כולו. השלולית מבוכה שהוא מחרמנת לה את הלב.
- הוא מפעפע נשימות מכפות רגליה והיא מסמנת אותה עליו. הוא בולע צרחות של כאב. (ורבאקק, שהדבר הזה ממכר)
- זה מדמם מכל מקום אז איבוד הוא מקום נפלא היא אומרת לו בלחש.
- היא מניחה כפות ידיים על צוואר נשימה אחד, וורידים פועמים ונשימות שהולכות לאיבוד.
- היא בוטשת אל תוכו את האהבה שלה כשהמילה רחמים יוצאת מהתמונה.
- @##$%^^&***))(((___())*&&^^%%$$###@ (תתמודדו :))
- היא גומרת מהלב ואז מהגוף. המבריק שהוא עכשיו עושה לה גם לגמור מהמוח.
- הוא מלקק בתאווה את הזרע שלו שמרוח על כל הרצפה. היא מתענגת על המלחמה בראשו כמעט כמו הרגע שעולה לו להקיא והוא לראשונה לומד לבלוע. הכול.
- לעור הישן שמתבקע יש קולות של פקיעה ופתאום כוויות הן רק מושג של יופי.
וזה כל כך שֶׁקֶט בתוך הרעש.
ככה.
