לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

הקולוסיאום הפרטי שלי

לפני 4 שנים. שבת, 25 ביולי 2015, בשעה 20:41

 

 

 

זהו. חסל סדר קימוטי מצח וניסיונות מיותרים לזהות את האחרון שלייקק לנו בבלוג. כלובוני משדרג אותנו שוב ומעכשיו גם נדע איזה ניק בדיוק עשה מה, איפה ובאיזה שעה..

מותק שאתה. :)

 

 

 

 

 

ובנימה אחרת לגמרי במועדון אפלולי מלא זימה, אנחנו מתיישבים סביב שולחן מול חלון ענק ושקוף עם נוף אל חדר מלא צבעים של תשוקה, נסיכת הלילה, אחד שמגלגל משהו בלתי מזוהה, אלכסיי שמשתף אותנו בארועים קרובים וסתומי בלומי אחת על הרצפה, לרגליי. כשאלכסיי פונה אליה ברצינות תהומית ושואל אותה אם היא רוצה לייחצן לו את הלסדום חודש הבא היא פותחת אלי זוג עיניים ענקיות. להוטות משהו, ואני לרגע תוהה אם זה מגיע לה..

היא כבר אחרי סשן חניקות שמשאיר את הגרון שלה מדמם ואת יכולת הדיבור שלה כמו רעש צרוד. כוויה אחת בוערת על גב כף היד ועודף אדים של עודף דברים אצלי במוח, הזמן נע פה כמו במציאות שהיא איטית יותר, זוגות ושלשות של גופות בכל פינה, קושרים ונקשרים. תחת אדום בפינה שליד הבר ויד מלאת קעקועים משאירה אותו בצבע הזה. אני סוחבת את סתומי אל פינה נטושה ומפספסת את נסיכונת מצליפה חזק נורא (במזוכיסט!!) בפעם הראשונה שלה ואני מבטיחה לה שעוד יהיו פעמים נוספות שאני אנצל את אפשרות ה"צלם סרטון" עליה.. (:

כשכוס הדמעות של סתומי עולה על גדותיה אנחנו יוצאים אל האוויר הצונן ועושים חזרה את הדרך הביתה.

נשימות עמוקות. אוויר נקי לריאות, ויאללה - זה הולך להיות שבוע מעולה.

 

 

 

לפני 4 שנים. שני, 20 ביולי 2015, בשעה 20:49

 

אין למעגל שלי התחלה. גם לא אמצע או סוף. המחשבות שלי בנושא הכאב גם הן מעגליות. הן קשורות אחת לשנייה. מושפעות מתחושות של יום יום. נותנות מקום לתובנות חדשות. יש להן חיים משל עצמן, משליכות החוצה את מה שלא רצוי. מאמצות לחיקן את מה שאני רוצה. מתלפפות סביב היום יום. גם סביב מה שלא קורה כל יום. בזמנים שאני רוצה, הן צומחות בקצב של סדרה הנדסית. בימים של שקט וסיפוק הן הופכות למילים בעלות עוצמה לא חוקית. וככזאת, הן יושבות בשקט עד הסבב הבא.

פעמים לא מעטות אני תוהה מה גורם להן לצוף כלפי מעלה עד הקדימה של הראש, לחלק של הרגשות ורק אז למחשבות. פעמים לא מעטות אני תוהה אם בעולם שהוא אחר, בו לא הייתה ביכולת שלנו להגשים רצונות וצרכים איזה חלק של מימוש הן היו מקבלות. איזה חלק של תחושת סיפוק היה חסר ממני ועד כמה באמת זה היה לי חשוב.

בתוך עולם שלם של הגדרות ומשבצות תחומות מראש למילה שולטת יש משמעות יחידה. שולטת. את לא(!?) אישה (בעצם את כן, עם ציצים וכוס וכפות רגליים מדהימות. רק ש-שם זה נגמר) ואת לא יכולה להישען או לנוח, את חייבת להיות בשליטה כל הזמן ולדעת טוב יותר מכולם. את שולטת מותק, ש-ו-ל-ט-ת! את לוקחת מושכות, ואת יודעת להצליף בול במקומות הנכונים, ואם יש לך ניסיון - אז את גם יודעת איפה לתקוע מחטים. את נועצת ציפורניים ואת עונה לכולם מה הגובה שלך, שורה תחתונה - את גוף עם הגדרה. עזבו שזה הגוף הכי נפלא ביקום, רק עם הילה דמיונית שכתוב עליה שולטת, אז את חייבת להיות..

מממ..מה? חייבת להיות מה??

שולטת??

סעמאקק.

החלטתי לנסות לפרק אותי לגורמים של הגדרות, ואני לא מצליחה. מסקנה: הגדרות זה מכוער. זה תוחם אותנו אל תוך משבצות עקומות מראש. וכן, יש משבצות עקומות. הסיפוק שלי מלהכאיב הוא סיפוק רגשי עצום ומיני עד מאד. הצורך שלי לנהל את העולם שסביבי מיי ווי הוא מעבר לצורך - הוא רצון תמידי שעובד לי נהדר. אבל באיזה ספר חוקים דמיוני כתוב שרק זה, זו מי שאני?

סעמאקקק פעם שנייה.

אז קצת לפני שהוא בא עשיתי את רשימת ה"בא לי".. (תנסו, זה אשכרה עובד..)

בא לי כל כך נשלט אולד סקול, אתם יודעים. מהזן הנכחד.. לא רק אחד שיקרא לי הוד רוממותה בהודעה ראשונה, וגם לא בעשירית.

בא לי נשלט שמבין שהוא לא "רק" נשלט בדיוק כמו שאני לא "רק" שולטת.

בא לי אחד שמגדיר את עצמו נשלט רק כי הוא נמצא כאן, באתר עם רקע שחור וחלל שכדי לשבר את האוזן משתמש בהגדרות.

אחד שזקוק לשליטה נשית כמו אוויר לנשימה ולא כי משעמם לו, אלא כי הוא באמת מבין ששליטה ביסודה היא מקום נפלא להיות נקי. ובינינו, מי לא מלוכלך מתלאות או אפילו חוויות טובות - של חיים?

בא לי אותו עמוק וחכם, שנון ומבין, עיניים טובות ומוח שמסוגל לאהוב כאב. (כן.כן, זה לגמרי מתחיל משם..)

ואז בא לי אותי מסופקת עד הנימים האחרונים בלב. יש שם מלא, אז קל זה לא יהיה.

 

 

והוא בא.

הוא קורא לי בשמי הפרטי, כי למילה גבירתי יש את הרגעים שלה. הוא מטונף וחולה כאב ומדהים איך זה בול מתיישב בתוך הלגו שלי בהתאמה מופלאה. ופתאום למעגל הכאב שבלי התחלה אמצע או סוף יש נקודות זיקוק יפהפיות שנאחזות בחוטים דקיקים של הבנה ועומק. של רצונות נפלאים בלתי מוגדרים שקיימים פשוט מעצם היותם. זקיקים של אושר.

 

ואני כל כך יודעת, כי קצת לפני כל ה"בא לי" שביקשתי, בכיתי עם קול ודמעות בגודל של חביות והוא היה שם לאסוף אותן אחת אחת וללגום תוך כדי זמזום מנגינה מופלאה.

 

אצבעות. אצבעות. תחזיקו לי חזק.

לפני 4 שנים. ראשון, 12 ביולי 2015, בשעה 13:54

 

 

מקום הומה אנשים. אני חושבת על זיון של צהריים והוא חושב על חוסר אונים.

אני יודעת מה הולך לו בתוך הראש.

אני חושבת על השקית שוקו שהוא. געגוע וזה, הוא עדיין חושב על חוסר אונים.

 

מול שולחן לשניים נמצא עוד שולחן, יושבים שם זוג שנראה כועס. היא סמוקה ויש לה דמעות בזוויות של העיניים, הוא תוקע מזלג בתוך צלחת והרעש מצמרר.

 

הוא שואל על מצבטים חדשים. אני עושה בראש חישובים של מטרים. של חבלים. אורך ועובי. זה מתחיל לשעשע.

 

העצבני על זו שמולו מסנן מבין השפתיים מילים שגורמות לה להוריד את הראש. השפתיים שלו חשוקות. אני משתדלת ממש חזק לא לבהות בו מאבד עשתונות. זה לגמרי הולך לקרות.

 

הוא מלהג ואני שוקעת אל תוך מחשבות של לילה אחר. הקדימה של הראש שלו נחבט ברצפה. ואז בקיר. כשאני משחררת אותן לחלל שבין שנינו, הנשימות שלו הופכות להיות שטוחות. העונג הזה מחרמן אותי.

 

הוא תופס לה את פרק היד בגסות לא נעימה. עלאאק עשתונות. אני כמעט ומחליטה להתערב. אני נועצת בו מבט ארוך, קצת לא מבין והוא משחרר לה את היד. היא מסובבת את הראש ובעיניים שלה יש חיוך קטן.

 

פעם רביעית שמישהו נעצר ולוחץ לו את היד. המילה ניכור מקפצצת בחדווה מעל שאר המחשבות. ניכור מוחלט בין מה שהוא כשהוא לוחץ ידיים וטופח על שכמות בעידוד מנהלי לבין שפת הגוף שלו כשהוא חוזר להתיישב מולי. אנחנו לא לבד בתוך העונג הנזיל הזה, אני חושבת לעצמי. חבטות של ראש בקירות וזיון של צהריים מוקדמות.

 

יש לי פטיש לקירחים. זה לא משהו חדש. ההוא שהפסיק לסנן מילים עדיין נועץ מזלג בצלחת ועל הקרחת המבהיקה שלו מנצנצות טיפות של זיעה. הכתפיים שלה רכות יותר. בלב, אני מאחלת להם מייקאפ סקס פראי ומספק.

 

אני רוצה שיתחיל לטפטף בחוץ. לתת לעצמות להירטב. שוב להסתובב וללכת. שוב. האחיזה של שנינו במציאות חלקה ואני רוצה לעשות אותה טובה יותר. אני גם עושה.

וקצת אחרי שהפסקתי לרצות טיפות של גשם בחוץ וראשים קרחים שמוטחים לקירות, או רצפה - אני מבינה שיש בי געגוע מטורף לאחד שהלך. גם הוא היה קירח ואני נשרפת מגעגועים אליו.

 

 

ראיתי אותם מתגפפים בכניסה לחניון. נשמתי לרווחה..

 

 

 

 

לפני 4 שנים. שישי, 10 ביולי 2015, בשעה 17:27

 

 

היא הייתה בת שמונה. היום הראשון של כיתה ג' כשקראו לה מכוערת. העבירו את שנינו לסוף הכיתה שיפסיקו להפציצ אותנו בכדורי רוק. מסדרונות בית הספר היו שדה קרב שבו מצאנו את עצמנו במיעוט, יום אחרי יום. היינו נשארים בפנים בהפסקה, כי בחוץ היה גרוע יותר. בחוץ היינו צריכים להתאמן בלברוח או ללמוד לעמוד במקום כמו פסלים כדי שלא יבחינו בנו. בכיתה ה' הדביקו לשולחן שלה שלט "זהירות, כלב". ועד היום, למרות בעל אוהב היא לא חושבת שהיא יפה. בגלל סימן לידה שמכסה כמעט חצי מפניה.ילדים היו אומרים שהיא נראית כמו תשובה לא נכונה שמישהו ניסה למחוק ולא ממש הצליח. והם לעולם לא יבינו שהיא מגדלת שני ילדים שעבורם ההגדרה של המילה "יופי" מתחילה במילה "אימא". כי הם רואים את הלב שלה לפני שהם רואים את העור שלה. כי היא לעולם לא הייתה פחות ממדהימה.

 

הוא היה ענף שבור שהרכיבו על עץ משפחה אחר. מאומץ. לא כי הוריו בחרו בכך ורצו עתיד שונה. הוא היה בן שלוש כשנהיה משקה מעורב של שליש נטישה ושני שליש טרגדיה. התחיל טיפול בכיתה ח'. האישיות שלו נבנתה מבדיקות ומכדורים. הוא חי את החיים כאילו העליות הן הרים והמורדות הן צוקים.80% נחשול אובדני של כדורים נגד דיכאון, ובגיל ההתבגרות קראו לו מקפיץ. אחוז קטן בגלל הכדורים ו99% בגלל האכזריות.הוא ניסה להתאבד בכיתה י' כשלילד אחר שעוד יכול היה ללכת לאבא ואימא הייתה את החוצפה לומר לו "תתגבר על זה" כאילו שדיכאון זה משהו שאפשר לרפא עם ערכת עזרה ראשונה. הוא יכול לתאר לך בפירוט איך השמים מתעקמים רגע לפני שהם מתמוטטים ונופלים. ולמרות צבא של חברים שרואה בו השראה הוא עדיין נשאר נושא שיחה בין אנשים שלא יכולים להבין שלפעמים להיות נטול כדורים זו בחירה שפחות קשורה להתמכרות וקשורה הרבה יותר לשפיות.

 

לא היינו הילדים היחידים שגדלו ככה, עד היום קוראים לילדים בשמות. נראה שלכל בית ספר או חברה יש מחסן נשק של שמות שמתעדכן כל שנה. וכשילד נשבר בבית ספר, וכשאף אחד מסביבו לא בוחר לשמוע, האם הם נשמעים? או שהם בסך הכל רעש רקע מתוך פסקול שחוזר על עצמו ואמר "ילדים יכולים להיות אכזריים". כל בית ספר היה אוהל של קרקס גדול כשהסדר בו כל אחד נטפל לחלש ממנו.מוזרויות כאלה ואחרות שנעו בין דיכאון לבדידות משחקים לבד ב"סובב את הכדור". מנסים לנשק את החלקים הפצועים בנו, בתקווה שיחלימו.

אבל בלילה, כשאחרים ישנו, המשכנו ללכת על החבל, להתאמן. כן. חלק מאיתנו נפלו ואני רוצה להגיד להם שכל זה, זה בסך הכל רסיסים. שאריות מהזמן שסופסופ נחליט לנפץ את כל מה שחשבנו שהיינו.

ואם אתה לא יכול לראות שום דבר יפה בעצמך, תשיג מראה גדולה יותר. תסתכל קרוב יותר. תביט לעוד שנייה. כי יש משהו בתוכך שנותן לך את הכוח להמשיך, כנגד כל מי שאומר לך להפסיק. בנית גבס מסביב ללב השבור שלך וכתבת עליו בעצמך:

"הם טעו".

כי אולי לא השתייכת לקבוצה או קליקה, אולי הם החליטו לבחור אותך אחרון בכדורסל או כל דבר אחר, אולי היית מביא סימני מכות ושיניים שבורות לשיעורים, אבל מעולם לא אמרת.

כי איך תוכל לעמוד איתן על האדמה שמתחתיך כשכל מי שסביבך רוצה לקבור אותך תחתיה?

אתה חייב להאמין שהם טעו.

הם חייבים להיות טועים. אחרת, למה אנחנו בכלל פה?

גדלנו לעודד את החלש כי אנחנו רואים בו את עצמנו. צמחנו מהשורש ששתול באמונה שאנחנו לא מה שכינו אותנו. אנחנו לא מכוניות נטושות שיושבות ריקות על איזה כביש. ואם בצרה כלשהיא אנחנו כן, אל תדאגו כי יצאנו להביא דלק.

אנחנו בוגרי הכיתה של "יצאנו מזה בחיים", ולא ההד העמום של הקולות הצועקים "מילים לא פוגעות".

ברור שכן.

מילים כן פוגעות.

אבל החיים שלנו תמיד ימשיכו להיות פעילות מאוזנת שקשורה הרבה פחות לכאב

והרבה יותר ליופי.

למדנו..

 

 

 

(תרגום של סרטון שעדיין מצמרר אותי )

לפני 4 שנים. ראשון, 5 ביולי 2015, בשעה 23:43

ואתה בא

ואז הולך.

ונופל וקם. ושמח ועצוב. מחייך עד האוזניים ומבכה רגעים של צער.

ואת באה

ואז הולכת.

ונופלת וקמה. מחייכת מהבטן חיוכים ענקיים ומנגבת דמעות של ילדים חבולים.

ואנחנו באים והולכים. צוחקים ובוכים ואין הפרדה שהיא מוחלטת כי יש המון בין השניים.

ועושים כסף, ואז מאבדים אותו. ושוב עושים כסף, ואז נותנים אותו.

ומגדלים ילדים ועושים רגעים מאושרים

וכלום לא נופל עדיין

כלום

וכשזה רחוק מאיתנו אנחנו נוטים להתעלם

וכשהבנזונה נוגע במישהו קרוב

הכל נופל

הכל.

 

מוות זה איכסה של דבר.

 

לפני 4 שנים. שלישי, 16 ביוני 2015, בשעה 23:27

 

 

יש משהו מאד משעשע בלהיות יצירתיים ולראות איך אחרים עושים את אותו הדבר בדיוק בגלל שאתם עשיתם. וחכו רגע כי החלק המשעשע באמת הוא החלק שלך, עם עצמך. ככה, על סיגריה וכוס תה של מחשבות. המודעות לדבר הזה שמחייך אותך בלי צורך בהרבה סיבות. רק אחת. מי שאני. פעם חשבתי לכתוב על זה פוסט. קראתי לו שאריות. ואז בכלל יצאו לי מילים אחרות..

***

יש משהו מאד משעשע כשאני משחזרת את הסיטואציה הבאה:

באיחור של כמה דקות אני מבינה שיש לי פיפי. (בטח איחור, עכשיו זה לוחץ..) אני מזיזה את עצמי לכיוון השירותים ואז מגלה שאין נייר טואלט. מדיניות הדלת הפתוחה אצלנו היא משהו שבשגרה. ואני :"סתומייייייי, בואי רגע". היא מכניסה חצי ראש ושואלת בחיוך אמיתי, "לבוא לנגב לך..?".

***

יש משהו מאד משעשע בגבר מסמיק. זאת אומרת שמסמיק באמצע שיחה חשובה ובדיוק ברגע של אי הבנה קטנה שלו את בוהה לו בעיניים במבט של :"אין לי מושג על מה אתה מדבר כרגע, אני פשוט מתמוגגת לראות אותך מחפש כיסים במכנסיים כדי להכניס את הידיים שלך לשם".

וכן. אין לך כיסים במכנס הזה. בדקתי. (מוזר, הא..?)

***

אין כלום משעשע כשהנסיכה בת השמונה שלי מבקשת "יום הולדת ספא". החלק של הנחת העצומה מגיע כשהיא מכינה רשימת חברות ומתייעצת איתי אם להזמין את ליאל. כשאני תוהה למה לא היא מסבירה לי בהיגיון של מבוגרים ש:" אני מעדיפה לא להביא לבית ילדות שאומרות מילים גסות.." ואז להמשיך בלי שאני מספיקה לענות ש:" בעצם אולי כן כדאי שאני שוב אסביר לה למה זה ממש לא מכובד (!!) לומר מילים לא יפות, ואז גם לה יהיה כיף..".

***

 

 

 

התפתלויות. שלו. שלה. הריגשיות הכי משעשעות. הכי.

הפיזיות סתם מחרמנות לי ת'צורה.

משעשע.

 

 

 

לפני 4 שנים. ראשון, 14 ביוני 2015, בשעה 22:25

 

 

שבוע שעבר עשיתי ונילי.

וואו, זה קצת נשמע כמו התחלה של בדיחה. רק תאמינו לי שכלום ממה שקרה לא היה בדיחה..

מצאתי את עצמי מתענגת על לתת למישהו קצת להוביל, רק כי ככה זה מקובל. אחד שרירי וגבוה שאפילו הצליח להרים אותי ביד אחת. לפני הכל, לא החלפנו מילה על בדסמ ושייריו. הכרות שטחית, משיכה חייתית. כימיה מטורפת, בלי הרבה מילים. רק מעשים. רק.

זה היה אחד הזיונים הכי טובים שהיו לי בתקופה האחרונה. פיור תשוקה. גוף אל גוף. ידיים רגליים וזיעה שניגרת. כמה שריטות קטנות, חצי ביס וגיחוך מצידו ש"וואו, את קינקית שחבל על הזמן". ואז חיוך קטן מהצד שלי. והרבה אנחות. הרבה.

כשעשן כחלחל של סיגריה שנגמרת התחיל להתפוגג לו באוויר הקריר (כן. קריר אצלנו :)) סיפרתי לו קצת על מה אני באמת. מה גורם לי להתרגש. על מה אני באמת אוהבת, ועל עוד כל מיני על..

הוא סתם היה בהלם שעבר לו אחרי שניה וחצי ("יווו, עכשיו הכל מסתדר לי, התזוז לפה, לא. תעמוד ככה. תרים אותי ככה. תכניס מכאן..") והוא רצה לשמוע עוד. אני פשוט ביקשתי ממנו ללכת. ככה. בלי לגייר בדסמית עוד..

***

מאז ומתמיד ההתעסקות שלי עם הצורך להכאיב היוותה משוואה די פשוטה, קשר ישיר והדוק בין הצורך שלי לקחת חושים ולהשאיר סימנים לבין כמה אני מרגישה אהבה עצומה בלב באותם רגעים. אני זוכרת בשנים מוקדמות יותר, כשהמוח שלי היה עסוק בשאלות הרות גורל כמו מה אני אעשה כשאגדל, ועם מי הכי כדאי לי להתחתן, הגוף שלי היה עסוק בפורקן פיזי. נטו. מידת החרמנות הייתה קשורה ישירות ליכולת של מי שהיה מולי לכאוב. אני מנסה להדחיק קצת שלא באמת היה אכפת לי כמה הם אוהבים את זה או לא. כלי קיבול של ספיגה. משיכה ראשונית, זיון מוח טוב, ויאללה, מכות. מסתבר שהייתי צריכה לצבור פז"מ רגשי ונפשי בשביל להצליח להביא את עצמי למקום כל כך שלם ומסופק. פיזית, ורגשית.

אה. כן. וגם לגלות, ואז להבין. ממש להבין, שהסאדיזם שלי מעולם לא היה רק פיזי.

 

***

הוא מתעקש לשמוע עוד, "לא על סאדו" הוא אומר לי "עלייך. על מה שעברת. על איך הגעת לאן שהגעת". ואני מוצאת את עצמי ממפה חלקים נבחרים ממני אל תוך מילים שמתיישבות על אוזן חכמה ומוח מבריק.

אני מספרת לו על נשלטים שלי, שעוברים תהליך מדהים. ביחד איתי. יד ביד. או לשון בכף רגל, איך שתרצו.. על צורך מטורף שקיים בי להפוך אנשים לטובים יותר. על קשר ישיר בין אהבה ויכולת לאהוב יותר ממושא אהבה אחד. או אחת - לשליטה על כל גווניה. גם האפרוריים. על חוויה מטורפת שאני עוברת כבר כמעט שנה עם נשלטת 24/7. (מדהים! מדהים!). על איך הכל מסתדר ונופל בדיוק למקום כשמבינים ששליטה ביסודה היא דבר מושלם. שרק במקום בו אין עכבות, שכבות או אבק של חיים אפשר להיות מי שאנחנו באמת.

 

הוא קצת מהופנט וקצת מנסה להסתיר לחלוחית ואז גם קצת מסביר שבפעם הראשונה בחיים שלו הוא מבין שלמילה אושר אכן יש קיום ממשי.

 

אנחנו לגמרי הולכים להישאר חברים :)

 

 

 

לפני 4 שנים. חמישי, 11 ביוני 2015, בשעה 21:28

9/11/13

 

"זה סוגר עלי, מכל כיוון. הקירות. אבל אין כאן קירות. אלו רק מילים. ואת כבר לא נותנת לי את שלך. אז אני רק מדבר. גם מילים לא יוצאות לך. לא חולפות ביננו, והחלל שנותר הוא תמצית הכאב. וביקשת מונולוג כי את רוצה לשמוע ואני רק רוצה להרגיש. וכל מה שנמצא לי בפנים זה חותך וקורע. ואני רואה שאריות של עצמי מונחות בכל פינה בחדר. ואין כאן קירות. וגם לא רגש. ואני רק רוצה להרגיש. זה כל מה שביקשתי. ומה שאת ביקשת זה שאני לא אשקע בזכרונות. אלו שגורמים לי להתפתל בחוסר מנוחה. אלו שמעוררים בי צרכים של חיה. סמאאק. אני גמור. אני זונה של המילים שלך. רק תדברי. תאמרי לי מילים. תצעקי עלי. תצעקי אותי. את יכולה. אני כבר לא מרגיש. אין לי אותך להעביר לי את עצמי למשהו שאני יכול לממש. אני עולה באש שמאכלת כל פינה שפויה בי. ואני אבוד בתוך ים של אנשים נורמלים. ואין כלום נורמלי בי. את כבר הוכחת לי. אני רק מבקש ממך משהו אחד תעבירי אותי אצלך פעם נוספת. כזאת שתגרום לי לרצות לחיות עד גיל 1000. אני אתן לי לדמם אצלך. אני לא זוכר. גם לא נזכר. לא נותן להם מקום לנחות אצלי. אבל זה חזק ממני. הפעם ההיא ועוד פעם קודמת, זו שאחריה, והמיליון שלפניה. והכל בהיר לי מאותם ימים. את פיזרת את הערפל. את חתכת בלי רחמים. ואז ישבת לתפור את הקרעים. ואין פה קירות. אני נשבע בחיי. אני רק מבקש קצת מילים. כמה מילים. גם לא? מה עם מילה אחת..אחת ?!"

 

11/6/15

 

 

לפני 4 שנים. שישי, 5 ביוני 2015, בשעה 21:16

 

 

פינה שכוחת מיקום. בין שידה מאיקאה לקיר מתקלף בפינות. קצת אחרי שגמרתי את נשמתי על החורים החדשים שנוצרו בך, אני רוצה עוד. רצפות של בית ששופץ לאחרונה עושות לעירום שבך קור מעמיד שערות ושאריות של פחד נדבקות אל הזיעה שנוטפת מהגב שלך היישר אל אותה רצפה.

לרגע אני חושבת שזה יפיג את הקור. גם בך עוברת אותה המחשבה.

שנינו מתבדים. וחיוך מפציע רק על השפתיים שלי.

אני אוטמת את הפה הזה שלך, מסניפה את הריחות והטעמים שלי מהלשון שלך. בלי לעזוב מבט לשנייה, אני מצמידה ברזלים כואבים אל מה שהיה פעם הפטמות שלך. עכשיו הן רק עיגולים אדומים, בולטים בצרחות שיצאו ממך כשמוללתי אותן בין האצבעות. ואז הציפורניים. זה כאב מוות. שמעתי. אח"כ גם ראיתי. איפה שהוא באמצע אפילו חייכתי. העיניים שלך מתחילות לקבל צורה של גדול מדי, ואז ענק. אני מספרת לך שאתה הולך לגמור עם יד אחת מאחורי הגב.

היד שנייה תעשה מה שאני אומרת.

ואני כבר כל כך מכירה את הגוף שלך. כל כך יודעת את מה שעובר לך בנשמה כל שנייה, כשאתה ככה מולי.

למטה. עירום. נטול יכולת דיבור, או תזוזה.

אני מקבעת את הרגליים שלך לרצפה. ומתחילה להשתעשע בדבר הקטן הזה שנמצא לך שם. בין הרגליים. קצת לפני שהעיניים שלך פיתחו יכולת גדילה חדשה, התחת שלך צרח לרחמים. ועכשיו הוא שם. על הרצפה הקרה, מנסה להתענג על הקור. מנסה לשאוף אוויר. אתה מנסה לדבר וכל מה שאני רואה זה חוטי רוק שנוזלים לך מהפה וכתפיים שמנסות להיטמע בתוך מרצפת.

אתה מחפש איפה לקבור את הבושה הזאת שלך. את הזין שעומד כי אני אומרת ליד שלך לזוז, ואז להפסיק. ושוב לזוז.

ואז לאסוף את מה שנוזל לך מהפה

ולהתמרח.

בי, במילים שלי, בדמעות שלך, בך. ככה. חשוף ופגיע. משווע לליטוף ומילים של הבנה.

 

"עכשיו זה צעד אחרי" אני אומרת לו.

צעד אחרי ההנאה שלך מהכאב הצורב. זה שחורך בך מקומות אפלים של צרכים.

צעד אחרי ההנאה שלך מהסימנים שאחרי ותחושת השורף.

צעד אחרי העונג שלך מהאצבעות שלי חופרות לך בגוף וממוללות את הבושה.

"צעד אחרי" אני אומרת לו.

 

הוא מתייפח אל תוך תחושות של עליבות מזוקקת. של נשימה עמוקה של אחרי. של אושר עילאי על מה שהוא מצליח לתת לי. ואני מכרבלת אותו לתוכי בחיוך שמחזיק מעמד הרבה אחרי צעדים של אחרי..

 

 

 

 

לפני 4 שנים. שבת, 30 במאי 2015, בשעה 21:45


אני קוראת אותך.
כן.
אותך. אתה.
לפעמים הרבה מילים ברצף, לפעמים מעט. ויש פעמים לא מעטות שאני רואה לא רק את מה שמעל.
לפעמים אני חושבת שלמפות חלקים של רגעים זה לא הדבר הכי נורא שיכול לקרות לי. היום. או מחר.
אבל זה רק לי.
כי אני רואה בך, חלקים שאתה מנסה למפות בעצמך. ובעיניים שלי זה מרגיש כמו ניסיון סיזיפי בלתי מוצלח.
אתה לא באמת פה רק כי סיפרת לעצמך שפנטזיות מוגשמות הן זיקוק טהור של תחושות.
אתה לא פה רק כדי לצחוק על הדברים שאתה מספר לאחרים שאתה שלם איתם.
אתה לא פה כי כשמזיינים אותך מאחורה, הקדימה עומד.
אתה בכלל פה, תגיד?
כי בין מה שאתה משחרר לחלל השחור כאן, לבין מה שאתה לא משחרר מתוך השחור שנמצא לך בלב יש פער עצום ואין כלום שימלא.
ובין מה שאתה כותב ומאכיל אחרים, לבין האוכל שבאמת ישביע בך יותר מאשר כמה חלקים בודדים, קיימת תהום פעורה, שכלום לא מצליח למלא.
ואתה חושב, רק חושב שאתה מצליח לעבוד על כולם. ואת החלק הזה שחושב שאתה מצליח לעבוד על כולם, אתה ממולל חזק בין הלב ואצבעות הידיים ומשווע לרגע שמשהו שהוא אחר יאחוז בשערות שסומרות בך וילחש לך מילים שהן אמת.
 
לפעמים אני קוראת הרבה מילים שלך ברצף. והעיניים שלי שומעות רצף שהוא אחר.
לפעמים אני חושבת שכל כך הרבה מלל שלך, מכסה על משהו שהוא אחר.
כי בתוך מה שאתה קורא לו בועה של אושר, ובתוך מה שאתה קורא לו שמחה של רגעים, אתה דוחק לדפנות את הכמיהה למקום נטול פלקטיות של חיים.
ולכל התחושות שמבעבעות בך על אש שהיא גבוהה
בתוך המציאות שאתה בונה לעצמך
אתה קורא להן נמוכה.

והיא לא.
האש.
היא לא ואין אחר בעולם שיודע.
היא לא , ואין אחר בעולם שמרגיש.
היא לא ואתה מתקומם בתוכך על אותם נדירים שכן.
ובלילות נטולי שינה, כשזה רק אתה מול שמיכה ושמיים זרועי כוכבים אתה תוהה על אותם דברים שאתה מספר לעצמך שממלאים אותך.
על אותן פינות בך שמלאות באמת רדודה שלא שייכת לך.
על הֶקשרים שעשית. ואתה מבכה אותם.
עכשיו.
בשקט.
ככה, (לא) לבד.

ובאותן פעמים שאני קוראת אותך
אני שומעת כאב מפעפע,  כאב מהסוג שבחרת להראות לקרובים אליך רק צד מזערי ממנו.
והחיפוי מאבד מהכוח שלו. הוא באמת מאבד. ע"ע מילים שלך, וצחוק מתלווה..
ואתה מתפלש בתוך מחשבות בלי תכלית
כי ככה בחרת.
אתה. עם עצמך. ילד גדול שאתה. בחרת.

***

לונה, זו שאני ככ אוהבת יושבת על ספה מולי ומשחררת מילים שנוגעות לי בלב .
מעברו של שולחן ארוך ובוהק סתומי בלומי מצליחה להעלות בי סימנים של רוגז רגעי.
אני מתרוממת מעל הספה ובבעיטה קלילה היא נופלת על התחת.
אני מושכת אותה מהשערות אל חדר חשוך.
קצת אחרי שהיא דומעת והיד שלי שולחת סימנים של עקצוצים למוח, היא יורדת על הברכיים ומספרת לכפות הרגליים שלי על המילים הכי עמוקות, שלא נכתבו בכלל.
בעיקר כי הן נכתבות על ידי אנשים שלא יודעים לכתוב.
ואני רק חושבת על ג. בלחסן המיוסר ששוב מצליח לדחוף שאריות..

"..וזה לידך כל הזמן
וזה מסביבך
לך תקטוף עכשיו את הפרחים
ותיבהל מהאור המסנוור
ותדרוך על זכוכיות
ותצחק מעיניים עגולות אוהבות
המילים הן אילמות והלילה הגיע והתנור דולק ואתה נכבה..."