הקולוסיאום הפרטי שלי

הוא פרוש על המיטה. מצפן של גפיים פרושות אל כל עבר. כלום לא אזוק. הכל משוחרר. אני רוצה את הידיים שלו עוברות על הרווח בין השדיים שלי כשאני נועצת ציפורניים בדבר הבוהק הזה ששייך לראש שלו.

אני חושבת לעצמי שזה הולך להיות אסון נוראי.

נוראי.

תמיד.

"שום מילה על החום" אני אומרת לה בחיוך, והיא מהנהנת. קצת אחרי שאספתי את ההוא מקומה שבע אני מבקשת מהם לשלב ידיים וללכת עד סוף המסדרון. פה קריר ואפשר למלא את הריאות באוויר שאפשר לנשום. הם נכנסים לחדר נטול מזגן וערימת חבלים מונחת על מצעים בוהקים בצבע של שלווה. כמה לילות לפני ההחלטה לתת לו לקשור אותה היא סיפרה לי על משקל של העולם כמו משקל של השמיכה מעליה. עשינו מזה עניין גדול, קצת כמו חנוכת בית חדש עם סרט אדום ומספריים. סרט אדום רק היה תוספת נעימה לעין. יום אחרי שהסרט גולגל לערימה בלתי ברורה של אדום ומבריק לקחתי אותה לעשות מניקור. רציתי אותה בצבעים של עור ואדום. היא רק ביקשה דבר אחד והחמודה שמשייפת אפילו לא הרימה גבה. אז היא עשתה לה את הציפורניים על שרפרף, כשהיא על הרצפה. קרובה למקום הכי גבוה בלב שלה. וכמו אז במילים קצת שונות היא מבקשת בקול שקט שאני אהיה שם בחדר. "מבטים" היא אומרת " מבטים שנותנים לי אוויר" ואני מחייכת.

הוא עושה עליה עבודה מדהימה. אני עוזרת לו בקשירה אחרונה ומסובכת. והיא חפץ נטול יכולת דיבור או תזוזה. העיניים שלה בוערות ועל כל פינה בגוף שלה מנצנצים טיפות של זיעה. אני אוחזת לה בכתפיים ומורידה אותה אל הרצפה והיא מונחת שם, כמו עובר שרק עכשיו נולד. אני בודקת שדם זורם אל כל החלקים אצלה בגוף. מדליקה את המזגן, מסמנת למוכשר מקומה שבע, ואנחנו יוצאים מהחדר.

אנחנו עולים אל הגג, והוא אומר על הנוף שהוא עוצר נשימה, אני אומרת לו שזה בדיוק מה שחשבתי כשנתתי מבט אחרון במה ששוכב שם בחדר, על הרצפה. הוא מחייך בהבנה ומדליק לנו סיגריה. אנחנו מדברים על סוגים שונים של חבלים, והאפקט שלהם על עור לבן וחלק, וכשאני מרגישה שהבועה שלה התרחבה לגודל המתאים, אני מנשקת אותו לשלום, וחוזרת לחדר.

***

משהו מתפקע בי. משהו חזק ואני לא מצליחה להעביר אותו למילים. אני מלאה בסיפוק מהסוג שאי אפשר להסביר. הכל גועש בי באותה נשימה שהכל רגוע ושליו. יש בה חלקים מדממים וחלקים שעדיין צורחים. חלקים קרים ונעימים למגע וחלקים נרחבים של עור מתבקע. בוער. ההכרה שלה הולכת לאיבוד ומוצאת שם יד אוהבת ששולפת אותה חזרה למציאות של אושר. וקצת אחרי שאני מכרבלת את העור הפצוע שלה והלב המלא שלה אל תוכי, היא מתחילה למצוא מילים.

בלי עזרה הפעם.

בלי.

מאושרת כבר אמרתי..?

"..לרגע קטן אני מרגיש שאני רוצה לצאת מתוך עצמי, רק כדי להאמין למילים שהגוף שלי מדבר. אני עומד מולה והעיניים שלה רואות דרך העור. כשאתה מרגיש שאתה נמצא מול מישהי שרואה אותך דרך העור אתה מבין שאין לאן לברוח. אתה גם לא רוצה לברוח. אתה רק רוצה להיות שם מולה .על כל הפגמים שלך. כבד מקולקל וריאות צמוקות שלא נותר בהן כלום. גם לא אוויר. כליות שצורחות בשקט מדמם את האמת שלך וגירוי מטורף של חלקים שהיוו טאבו עבורך כל החיים. אני מתמכר לתחושה החושפנית של עירום בלי מילים. הנפש שלי מותשת ובתוך בועות מתנגשות של תובנות מופלאות אני נוזל אל תוך תחושה מטהרת של ניקיון. אף אחד אחר לא יכול היה לנחש. אף אחד אחר לא יכול היה לדעת. זה עמוק וחזק ממני ואין טיפת היגיון בצורך שמבעבע בי לעמוד ככה מולה. אני שייך למבט שהיא נועצת בי. לחיוך שגדל לה על השפתיים. לעוד תנועה קטנה שמבהירה לי שהיא רואה גם את מה שמחוץ לעור שלי. אני מודה ליוצר המילה רחמים על המרחק שלה ממני רק כדי לזקק את השנייה בה כף הרגל שלה מתקדמת אלי ואני יודע שתכף ממש היא תעקור מתוכי פיסה נוספת מאותו תהום שקבורים בו כל הפחדים כולם. אני רוצה לצרוח את השקט מתוכי ובאותה נשימה להשתיק את הצרחות שסובבות אותי. אני בוכה בלי קול. אני לא מצליח להוציא קול. אני רוצה להוציא קול ויודע שזה יקרה בתיאום מופלא בו חתיכות עור ממני, יפלו על הרצפה."

זהו. חסל סדר קימוטי מצח וניסיונות מיותרים לזהות את האחרון שלייקק לנו בבלוג. כלובוני משדרג אותנו שוב ומעכשיו גם נדע איזה ניק בדיוק עשה מה, איפה ובאיזה שעה..

מותק שאתה. :)

ובנימה אחרת לגמרי במועדון אפלולי מלא זימה, אנחנו מתיישבים סביב שולחן מול חלון ענק ושקוף עם נוף אל חדר מלא צבעים של תשוקה, נסיכת הלילה, אחד שמגלגל משהו בלתי מזוהה, אלכסיי שמשתף אותנו בארועים קרובים וסתומי בלומי אחת על הרצפה, לרגליי. כשאלכסיי פונה אליה ברצינות תהומית ושואל אותה אם היא רוצה לייחצן לו את הלסדום חודש הבא היא פותחת אלי זוג עיניים ענקיות. להוטות משהו, ואני לרגע תוהה אם זה מגיע לה..

היא כבר אחרי סשן חניקות שמשאיר את הגרון שלה מדמם ואת יכולת הדיבור שלה כמו רעש צרוד. כוויה אחת בוערת על גב כף היד ועודף אדים של עודף דברים אצלי במוח, הזמן נע פה כמו במציאות שהיא איטית יותר, זוגות ושלשות של גופות בכל פינה, קושרים ונקשרים. תחת אדום בפינה שליד הבר ויד מלאת קעקועים משאירה אותו בצבע הזה. אני סוחבת את סתומי אל פינה נטושה ומפספסת את נסיכונת מצליפה חזק נורא (במזוכיסט!!) בפעם הראשונה שלה ואני מבטיחה לה שעוד יהיו פעמים נוספות שאני אנצל את אפשרות ה"צלם סרטון" עליה.. (:

כשכוס הדמעות של סתומי עולה על גדותיה אנחנו יוצאים אל האוויר הצונן ועושים חזרה את הדרך הביתה.

נשימות עמוקות. אוויר נקי לריאות, ויאללה - זה הולך להיות שבוע מעולה.

אין למעגל שלי התחלה. גם לא אמצע או סוף. המחשבות שלי בנושא הכאב גם הן מעגליות. הן קשורות אחת לשנייה. מושפעות מתחושות של יום יום. נותנות מקום לתובנות חדשות. יש להן חיים משל עצמן, משליכות החוצה את מה שלא רצוי. מאמצות לחיקן את מה שאני רוצה. מתלפפות סביב היום יום. גם סביב מה שלא קורה כל יום. בזמנים שאני רוצה, הן צומחות בקצב של סדרה הנדסית. בימים של שקט וסיפוק הן הופכות למילים בעלות עוצמה לא חוקית. וככזאת, הן יושבות בשקט עד הסבב הבא.

פעמים לא מעטות אני תוהה מה גורם להן לצוף כלפי מעלה עד הקדימה של הראש, לחלק של הרגשות ורק אז למחשבות. פעמים לא מעטות אני תוהה אם בעולם שהוא אחר, בו לא הייתה ביכולת שלנו להגשים רצונות וצרכים איזה חלק של מימוש הן היו מקבלות. איזה חלק של תחושת סיפוק היה חסר ממני ועד כמה באמת זה היה לי חשוב.

בתוך עולם שלם של הגדרות ומשבצות תחומות מראש למילה שולטת יש משמעות יחידה. שולטת. את לא(!?) אישה (בעצם את כן, עם ציצים וכוס וכפות רגליים מדהימות. רק ש-שם זה נגמר) ואת לא יכולה להישען או לנוח, את חייבת להיות בשליטה כל הזמן ולדעת טוב יותר מכולם. את שולטת מותק, ש-ו-ל-ט-ת! את לוקחת מושכות, ואת יודעת להצליף בול במקומות הנכונים, ואם יש לך ניסיון - אז את גם יודעת איפה לתקוע מחטים. את נועצת ציפורניים ואת עונה לכולם מה הגובה שלך, שורה תחתונה - את גוף עם הגדרה. עזבו שזה הגוף הכי נפלא ביקום, רק עם הילה דמיונית שכתוב עליה שולטת, אז את חייבת להיות..

מממ..מה? חייבת להיות מה??

שולטת??

סעמאקק.

החלטתי לנסות לפרק אותי לגורמים של הגדרות, ואני לא מצליחה. מסקנה: הגדרות זה מכוער. זה תוחם אותנו אל תוך משבצות עקומות מראש. וכן, יש משבצות עקומות. הסיפוק שלי מלהכאיב הוא סיפוק רגשי עצום ומיני עד מאד. הצורך שלי לנהל את העולם שסביבי מיי ווי הוא מעבר לצורך - הוא רצון תמידי שעובד לי נהדר. אבל באיזה ספר חוקים דמיוני כתוב שרק זה, זו מי שאני?

סעמאקקק פעם שנייה.

אז קצת לפני שהוא בא עשיתי את רשימת ה"בא לי".. (תנסו, זה אשכרה עובד..)

בא לי כל כך נשלט אולד סקול, אתם יודעים. מהזן הנכחד.. לא רק אחד שיקרא לי הוד רוממותה בהודעה ראשונה, וגם לא בעשירית.

בא לי נשלט שמבין שהוא לא "רק" נשלט בדיוק כמו שאני לא "רק" שולטת.

בא לי אחד שמגדיר את עצמו נשלט רק כי הוא נמצא כאן, באתר עם רקע שחור וחלל שכדי לשבר את האוזן משתמש בהגדרות.

אחד שזקוק לשליטה נשית כמו אוויר לנשימה ולא כי משעמם לו, אלא כי הוא באמת מבין ששליטה ביסודה היא מקום נפלא להיות נקי. ובינינו, מי לא מלוכלך מתלאות או אפילו חוויות טובות - של חיים?

בא לי אותו עמוק וחכם, שנון ומבין, עיניים טובות ומוח שמסוגל לאהוב כאב. (כן.כן, זה לגמרי מתחיל משם..)

ואז בא לי אותי מסופקת עד הנימים האחרונים בלב. יש שם מלא, אז קל זה לא יהיה.

והוא בא.

הוא קורא לי בשמי הפרטי, כי למילה גבירתי יש את הרגעים שלה. הוא מטונף וחולה כאב ומדהים איך זה בול מתיישב בתוך הלגו שלי בהתאמה מופלאה. ופתאום למעגל הכאב שבלי התחלה אמצע או סוף יש נקודות זיקוק יפהפיות שנאחזות בחוטים דקיקים של הבנה ועומק. של רצונות נפלאים בלתי מוגדרים שקיימים פשוט מעצם היותם. זקיקים של אושר.

ואני כל כך יודעת, כי קצת לפני כל ה"בא לי" שביקשתי, בכיתי עם קול ודמעות בגודל של חביות והוא היה שם לאסוף אותן אחת אחת וללגום תוך כדי זמזום מנגינה מופלאה.

אצבעות. אצבעות. תחזיקו לי חזק.

מקום הומה אנשים. אני חושבת על זיון של צהריים והוא חושב על חוסר אונים.

אני יודעת מה הולך לו בתוך הראש.

אני חושבת על השקית שוקו שהוא. געגוע וזה, הוא עדיין חושב על חוסר אונים.

מול שולחן לשניים נמצא עוד שולחן, יושבים שם זוג שנראה כועס. היא סמוקה ויש לה דמעות בזוויות של העיניים, הוא תוקע מזלג בתוך צלחת והרעש מצמרר.

הוא שואל על מצבטים חדשים. אני עושה בראש חישובים של מטרים. של חבלים. אורך ועובי. זה מתחיל לשעשע.

העצבני על זו שמולו מסנן מבין השפתיים מילים שגורמות לה להוריד את הראש. השפתיים שלו חשוקות. אני משתדלת ממש חזק לא לבהות בו מאבד עשתונות. זה לגמרי הולך לקרות.

הוא מלהג ואני שוקעת אל תוך מחשבות של לילה אחר. הקדימה של הראש שלו נחבט ברצפה. ואז בקיר. כשאני משחררת אותן לחלל שבין שנינו, הנשימות שלו הופכות להיות שטוחות. העונג הזה מחרמן אותי.

הוא תופס לה את פרק היד בגסות לא נעימה. עלאאק עשתונות. אני כמעט ומחליטה להתערב. אני נועצת בו מבט ארוך, קצת לא מבין והוא משחרר לה את היד. היא מסובבת את הראש ובעיניים שלה יש חיוך קטן.

פעם רביעית שמישהו נעצר ולוחץ לו את היד. המילה ניכור מקפצצת בחדווה מעל שאר המחשבות. ניכור מוחלט בין מה שהוא כשהוא לוחץ ידיים וטופח על שכמות בעידוד מנהלי לבין שפת הגוף שלו כשהוא חוזר להתיישב מולי. אנחנו לא לבד בתוך העונג הנזיל הזה, אני חושבת לעצמי. חבטות של ראש בקירות וזיון של צהריים מוקדמות.

יש לי פטיש לקירחים. זה לא משהו חדש. ההוא שהפסיק לסנן מילים עדיין נועץ מזלג בצלחת ועל הקרחת המבהיקה שלו מנצנצות טיפות של זיעה. הכתפיים שלה רכות יותר. בלב, אני מאחלת להם מייקאפ סקס פראי ומספק.

אני רוצה שיתחיל לטפטף בחוץ. לתת לעצמות להירטב. שוב להסתובב וללכת. שוב. האחיזה של שנינו במציאות חלקה ואני רוצה לעשות אותה טובה יותר. אני גם עושה.

וקצת אחרי שהפסקתי לרצות טיפות של גשם בחוץ וראשים קרחים שמוטחים לקירות, או רצפה - אני מבינה שיש בי געגוע מטורף לאחד שהלך. גם הוא היה קירח ואני נשרפת מגעגועים אליו.

ראיתי אותם מתגפפים בכניסה לחניון. נשמתי לרווחה..

היא הייתה בת שמונה. היום הראשון של כיתה ג' כשקראו לה מכוערת. העבירו את שנינו לסוף הכיתה שיפסיקו להפציצ אותנו בכדורי רוק. מסדרונות בית הספר היו שדה קרב שבו מצאנו את עצמנו במיעוט, יום אחרי יום. היינו נשארים בפנים בהפסקה, כי בחוץ היה גרוע יותר. בחוץ היינו צריכים להתאמן בלברוח או ללמוד לעמוד במקום כמו פסלים כדי שלא יבחינו בנו. בכיתה ה' הדביקו לשולחן שלה שלט "זהירות, כלב". ועד היום, למרות בעל אוהב היא לא חושבת שהיא יפה. בגלל סימן לידה שמכסה כמעט חצי מפניה.ילדים היו אומרים שהיא נראית כמו תשובה לא נכונה שמישהו ניסה למחוק ולא ממש הצליח. והם לעולם לא יבינו שהיא מגדלת שני ילדים שעבורם ההגדרה של המילה "יופי" מתחילה במילה "אימא". כי הם רואים את הלב שלה לפני שהם רואים את העור שלה. כי היא לעולם לא הייתה פחות ממדהימה.

הוא היה ענף שבור שהרכיבו על עץ משפחה אחר. מאומץ. לא כי הוריו בחרו בכך ורצו עתיד שונה. הוא היה בן שלוש כשנהיה משקה מעורב של שליש נטישה ושני שליש טרגדיה. התחיל טיפול בכיתה ח'. האישיות שלו נבנתה מבדיקות ומכדורים. הוא חי את החיים כאילו העליות הן הרים והמורדות הן צוקים.80% נחשול אובדני של כדורים נגד דיכאון, ובגיל ההתבגרות קראו לו מקפיץ. אחוז קטן בגלל הכדורים ו99% בגלל האכזריות.הוא ניסה להתאבד בכיתה י' כשלילד אחר שעוד יכול היה ללכת לאבא ואימא הייתה את החוצפה לומר לו "תתגבר על זה" כאילו שדיכאון זה משהו שאפשר לרפא עם ערכת עזרה ראשונה. הוא יכול לתאר לך בפירוט איך השמים מתעקמים רגע לפני שהם מתמוטטים ונופלים. ולמרות צבא של חברים שרואה בו השראה הוא עדיין נשאר נושא שיחה בין אנשים שלא יכולים להבין שלפעמים להיות נטול כדורים זו בחירה שפחות קשורה להתמכרות וקשורה הרבה יותר לשפיות.

לא היינו הילדים היחידים שגדלו ככה, עד היום קוראים לילדים בשמות. נראה שלכל בית ספר או חברה יש מחסן נשק של שמות שמתעדכן כל שנה. וכשילד נשבר בבית ספר, וכשאף אחד מסביבו לא בוחר לשמוע, האם הם נשמעים? או שהם בסך הכל רעש רקע מתוך פסקול שחוזר על עצמו ואמר "ילדים יכולים להיות אכזריים". כל בית ספר היה אוהל של קרקס גדול כשהסדר בו כל אחד נטפל לחלש ממנו.מוזרויות כאלה ואחרות שנעו בין דיכאון לבדידות משחקים לבד ב"סובב את הכדור". מנסים לנשק את החלקים הפצועים בנו, בתקווה שיחלימו.

אבל בלילה, כשאחרים ישנו, המשכנו ללכת על החבל, להתאמן. כן. חלק מאיתנו נפלו ואני רוצה להגיד להם שכל זה, זה בסך הכל רסיסים. שאריות מהזמן שסופסופ נחליט לנפץ את כל מה שחשבנו שהיינו.

ואם אתה לא יכול לראות שום דבר יפה בעצמך, תשיג מראה גדולה יותר. תסתכל קרוב יותר. תביט לעוד שנייה. כי יש משהו בתוכך שנותן לך את הכוח להמשיך, כנגד כל מי שאומר לך להפסיק. בנית גבס מסביב ללב השבור שלך וכתבת עליו בעצמך:

"הם טעו".

כי אולי לא השתייכת לקבוצה או קליקה, אולי הם החליטו לבחור אותך אחרון בכדורסל או כל דבר אחר, אולי היית מביא סימני מכות ושיניים שבורות לשיעורים, אבל מעולם לא אמרת.

כי איך תוכל לעמוד איתן על האדמה שמתחתיך כשכל מי שסביבך רוצה לקבור אותך תחתיה?

אתה חייב להאמין שהם טעו.

הם חייבים להיות טועים. אחרת, למה אנחנו בכלל פה?

גדלנו לעודד את החלש כי אנחנו רואים בו את עצמנו. צמחנו מהשורש ששתול באמונה שאנחנו לא מה שכינו אותנו. אנחנו לא מכוניות נטושות שיושבות ריקות על איזה כביש. ואם בצרה כלשהיא אנחנו כן, אל תדאגו כי יצאנו להביא דלק.

אנחנו בוגרי הכיתה של "יצאנו מזה בחיים", ולא ההד העמום של הקולות הצועקים "מילים לא פוגעות".

ברור שכן.

מילים כן פוגעות.

אבל החיים שלנו תמיד ימשיכו להיות פעילות מאוזנת שקשורה הרבה פחות לכאב

והרבה יותר ליופי.

למדנו..

(תרגום של סרטון שעדיין מצמרר אותי )