לפני 9 שנים. 18 במאי 2015 בשעה 14:14
אני מתעוררת אל מול חרכי תריסים שעושים משחקים של צבעים וצורות על הקיר. בעירפול של תנו-שנייה-להבין-מה-הרגע-חלמתי אני נזכרת בשני פיות שעשו אהבה עם כפות הרגליים שלי הבוקר.
ילדים טובים שהם, השניים האלה.
אחת עם שיער מהמם שממריח אותה יפה יפה על הרצפה.
ואחד עם -לא צריך בכלל שיער- בשביל להיות לי נמרח.
מים רותחים בקומקום שעל הגז (שווה כל שריקה, בחיי), כוס עם כפית וחלב ליד. אני עושה לי קפה של בוקר ומדליקה סיגריה.
***
אני מאחרת לפגישת עבודה של עשר בבוקר. התרגלו. יום שנוח לי בעצלתיים שלו. על שולחן ממתינים לי דוחות אחרונים של שנה שחולפת. בפעם האחרונה שהייתי פה, היו רעמים של גשם. וברקים של חורף מדומה. אחרי שלוש שעות ארוכות של נבירה במקומות חשודים וקופסת סיגריות שנגמרת מהר מדי, הוא מגיע עם אוכל של צהריים והחדר מתרוקן.
אני מניחה את החלק שלו על רצפה בוהקת ומשאירה את הסכו"ם על השולחן.
אני גם מבקשת ממנו שקט.
הוא משווע למשהו. חיבוק או אפילו סטירה. אני מתעלמת ונוגסת בעוד פרוסת עגבנייה. האנחות המוגזמות שלו מחייכות לי את הבטן. ואני שוקעת בסרטון משעשע של כלב מדבר (מדהים לגמרי) ואפילו עושה מיאו..
אני מחליטה לחלוק איתו את הסרטון, וכמו הקהל שם באולפן הוא באמת נלהב.
"אתה ממש מתלהב מהכלבלב החמוד הזה שמדבר, הא"
"זה באמת קצת נדיר, גבירתי, כלב מדבר, והוא גם יודע לשיר"
אני שותקת. מחכה שיפול (גם) לו.
עדיין שותקת.
בחיוך שובה לב זה נופל לו בסוף "נדיר רק שהוא יודע לשיר גבירתי, יורדים גשמי זעם כשאני מנסה לזמרר משהו".
***
לילה של חם ממש וריח של קיץ מוקדם. אנחנו מדברים על העצלתיים של היום הזה שלי והכל מתנקז אל מקום אחד נקי. מרהיב בשלווה שבו.
הראש שלו מונח על הברכיים שלי
והידיים שלי עושות קולות של רעב.
רעב מצמית.
חצי שעה אחרי אני אתבונן ביצירה המדהימה שמונחת מולי. מלופפת כולה בחבלים חורכים. חתיכות קטנות של עור גלויות לאוויר, וזין אחד שמגיב למבטים שלי.
הוא על ברכיים מקופלות. ידיים הדוקות מאחורי הגב. וכולו אריזה אחת של חבלים ואושר.
אני משתעשעת במחשבה על לנענע אותו מהראש,
ומתפוצצת מצחוק.
הוא בולע את הצחוק שלי כדי לנשום טוב יותר.
אני מתחילה לנענע אותו בנגיעות קטנות. נוגעת לא נוגעת. הוא נופל לצד אחד, ומנסה להרים את עצמו.
זה מעיר בי תאים נוספים בגוף.
זה מעיר בו כניעות מענגת.
אני לא נותנת לו.
באבחה אחת הוא עם פנים מרוחות על הרצפה ותחת פעור.
אני בוטשת בו עד שהנשימה שלי מתייצבת חזרה.
רק לפעמים אני חושבת מה עובר לו בראש כשאני מנהלת מונולוגים עם התחת שלו.
רק לפעמים אני לא תוהה איך הרצפה רטובה ממה שעבר לו בראש ויצא מהעיניים כשאני מנהלת מונולגים עם התחת שלו.
רק לפעמים אני רוצה לתת לו להתפלש בכפות הידיים שלי שעטופות במה שעבר לו בראש ויצא מהעיניים בזמן שניהלתי מונולוגים עם התחת שלו.
ותמיד תמיד אני רוצה את ההוויה שלו יודעת שהאושר שלי, זה הוא.
***
אחרי שינה קצרה מאד, אני מתעוררת אל בוקר חדש עם שני הנמרחים..
אחת עם ביסים של סימנים ושיער מרהיב
ושני עם תחת דמוע
ועור צרוב פסים מדממים.
