שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

הקולוסיאום הפרטי שלי

לפני 9 שנים. 16 במאי 2015 בשעה 18:28

 

נעים מאד חברים, אני נופר.

ואני הולכת להיות שולטת.
 
אני מפשילה שרוולים, בדמיון שלי, כן, רק בדמיון וניגשת לפתוח ניק בתוצאה הראשונה שגוגל נותן לי כשאני כותבת לו שבא לי להיות שולטת.
חצי שעה אחרי שאני כותבת שאני שולטת מתחילה ואין לי מושג מי אני ועל אחת כמה וכמה מה ההשקפות שלי על עולם השליטה, אני מבינה שאני חייבת נשלט הודעות. ההיא מהקפה שמלצרתי איתה פעם כבר הסבירה לי שבאתרים של שליטה, כשאת בוחרת להיות שולטת.. חייבים נשלט הודעות. ועוד אחד כזה סביב השעון.
אז אני מושיבה אותו על כסא, והוא בכלל לא נשלט מכאן, הוא השכן שלי שצמח בין לילה לגובה בלתי נתפס, כשהסתכלתי לו טוב טוב בפנים שמתי לב שכבר אין לו חצ'קונים, אז כנראה שהורמנלי הוא כבר לא.
 
הזכרתי לו שכשהיינו קטנים היינו משחקים בפארק ההוא בגבעה ותמיד הוא היה נשרך אחרי עד שהיינו מגיעים למגלשה השבורה באמצע והייתי אומרת לו להתגלש לפני והוא אף פעם לא הבין למה אז כשחשבתי על להיות שולטת כדי להיות זכאית על פי חוק לכל ההטבות שיש לשולטות, כי ככה סיפרו לי, שיהיו לי מלאא נשלטים שיקחו אותי ממקום למקום ויעשו לי כביסה (הם יפרידו צבעים, נכון? הגופיות הלבנות שלי ממש לבנות..) ואפילו יעשו לי קניות. שמעתי שיש כאלו אפילו שישלמו לי על תחתונים מלוכלכים, אז זה אומר שאני לא אזדקק לנשלט מכונת כביסה? אני כבר כל כך מבולבלת. ואם יהיה לי אחד, על פי חוק, כן רק על פי חוק, שיעשה לי קניות אני אצטרך לדאוג שהוא והמכונת כביסה יהיו בקשר הדוק, כי לקנות מרכך כביסה יכולה להיות בעיה לא קטנה.
 
ומה אני פתאום מתבחבשת במילים, בכלל דיברנו על השכן הנמוך שלי שנהיה פתאום גבוה וכבר אין לו חצ'קונים והייתי באמצע לספר לכם שתמיד אמרתי לו להתגלש לפני כי המגלשה הייתה שבורה ותמיד ירד לו דם  או נהיה לו פצע אפילו שהוא ידע שיש שם בעיה זה רק בגלל שהוא תמיד היה נשרך אחרי ועכשיו מקדימה הוא היה מסתכל עלי.
 
ואני מחכה בהתרגשות לערב הראשון שלי כשולטת מתחילה הכל כבר מוכן, המחוצ'קן לשעבר יושב על כיסא ובפה שלו יש את הדבר הזה שלא נותן לו לדבר בכלל, ושאמרו לי שעושה אותי שולטת קשוחה יותר, ותפקידו בכוח (לא של הדבר בפה, כן?) הוא לענות לאדומות ולסנן.
 
אני עדיין לא יודעת לסנן, אני רק משתמשת במילים שקראתי בכלוב. עברתי על כל מיני בלוגים בלי קשר למי ומה הם, יש שם תאורים של זיונים שלא היו מביישים אתרי פורנו ממוצעים. אני מתביישת להודות שעל חלק מהם אפילו אוננתי במרץ, אבל אל תגלו, כי זה לא יהפוך אותי לשולטת, נכון?
 
והערב הראשון שלי מרגש אותי נורא, אני הולכת לסלון עם המחשב נייד ונכנסת לצ'ט כדי להוכיח לכללל העולם שאני שולטת, זה לא משנה אם  מתחילה או לא, העיקר שולטת.
אני כבר מדמיינת את כל ההצעות שאני אקבל ואני כל כך מתרגשת מזה שאפילו הודעתי לבוס שלי בעבודה שיום יומיים אני מתפטרת. ואז הוא שאל אם בעבודה האחרת שאני הולכת אליה ישלמו לי יותר ועניתי לו שאני עדיין לא יודעת, אבל שמעתי שיש חבילת הטבות נהדרת.
 
הבהוב ראשון של אדום ואני כולי בהתרגשות מטורפת הוא מבקש לשאול שאלה ואני לא כותבת לו שהוא כבר שאל אז אני עונה בכן מחויך.
(חייבים לדבר עם כלובי להוסיף עוד סוגי אמוטיקונים, מה עם אחד שנותן בוקס לפנים? או בעיטה לתחת? אבל זאת תובנה שנפלה לי שנייה לפני שהלכתי לישון. אז אולי כתבתי אותה קצת מוקדם..)
 
נו טוב, הוא שואל מה הגובה שלי ואני עוד שניה מתעלפת, איך הוא יודע לשאול משהו שכל כך בולט אצלי, ואני עונה לו גבוהה. אני באמת מנסה להיות שולטת מתוחכמת. והוא מתחנן כל כך יפה לדעת בדיוק את הגובה שאני מתחילה להבין על מה כולם מדברים ולמה כל כך שווה להיות שולטת. הנה יש לי פה מישהו שמתחנן לדעת בדיוק את הגובה שלי. ואופסס רגע יש לי עוד אדום מהבהב  ואני עוברת לשני לפני שאני מספיקה לענות לו שאני מטר שבעים וחמש (ובלי לדעת שהשאלה הבאה תהיה על עקבים או לא ואני בכלל לא מבינה מהה הקשר) והשני כותב לי ערב טוב מלכתי
 
ופה אני כבר לא נושמת
 
אני מלכה. ידעתי שאני מלכה. ידעתי שכדי שיקראו לי מלכה כל מה שאני צריכה זה להחליט שאני רוצה להיות שולטת מתחילה. והאצבע שלי רועדת על המקלדת ולפני שאני עונה אני חוזרת להוא מהאוורסט ועונה לו מטר שבעים וחמש והוא כותב לי וואו ארוך ואני בעננים שככה הוא מרגיש רק בגלל הגובה שלי ואז הוא שואל מה מידת הנעליים ואני עונה לו ארבעים ושש. וזה בכלל היה בטעות כי אני מידה שלושים ותשע אבל רציתי להצחיק, כי מה? שולטות לא יכולות להיות מצחיקות? ואחרי שלוש שניות שהוא לא ענה אני שולחת לו חיוך והוא כבר לא מחובר. מסכן. כנראה נבהל.
 
ואז ההוא שיושב בחדר מול המסך ועושה סינונים כי אני אמרתי, ולא שיש לי מושג מה הם סינונים..שולח לי מייל כי הוא לא יכול לדבר ואז הוא כותב שיש כאן מישהו ששלח לי הודעה מהבהבת בצבע אדום, ואני מחליטה לקרוא לה אדומה מעכשיו וכתב שם שהוא מתחנן לקנות לי נעליים במידה ארבעים ושש, ואני מבינה שהוא לא נבהל אלא שפשוט הלך לבדוק כמה יש לו בבנק וכולי בשיא של התרגשות, הנה משתלם לגמרי להיות שולטת מתחילה וזה רק הערב הראשון שלי, מי יודע מה צופן ההמשך.
 
אז אני חוזרת להוא שקרא לי מלכה, לא שייך לזלזל בו, הוא מזהה את הפוטנציאל שלי עוד לפני שאמרתי מילה, בטוח הוא בריטי ועובד בשירות הוד רוממותה, אחרת איך יזהה מלכה בפוטנציה? אז אני כותבת לו שהמלכה תשמח לדבר איתו ,כאילו אני אם אתם בבלבול, והוא עונה שהוא רוצה לשתף אותי בסיפור קטן ואני עוד שנייה מתפוצצת מאושר, בשלוש דקות עשו אותי מלכה קונים לי נעליים במידה שהיא לא שלי, אבל זה לא משנה והנה, אני הופכת להיות אשת סוד. של אחד שרואה בי מלכה בשנייה, פעם קראתי פוסט על הגישה הטיפולית בשליטה ואני מרגישה שאני נכנסת לתפקיד אז אני עונה לו שבטח, אני אשמח לשמוע. (אל תצחקו, עשיתי שיעורי בית, אני יודעת שכולללם אומרים "ישמח", אבל כותבים אשמח. אני באמת רוצה להיות שולטת, אז זו חתיכת עבודה) ואחרי כמה שורות שהוא מספר לי על מישהו שזיין אותו בתחת וזה גרם לו להרגיש ממש עלוב, אני נדהמת איך כל כך מהר אחד שעובד בשירות הוד רוממותה נפתח בפני ככה.
אם רק הייתי יודעת לפני כמה שנים שזה כל כך שווה להיות שולטת, אוי, בעצם לפני כמה שנים (5..) הייתי רק בת 14. אז זה בטח לא היה עוזר כי עדיין לא הגעתי לגובה הזה שלי, ואז לא היו קונים לי נעליים..
 
אני חושבת על תשובה הולמת למלל המרגש של הבריטי ההוא כשמידי הרבה קוביות מהבהבות מתייצבות בשורה. אני בוחרת אחד אקראי נוסף ומכינה את עצמי לעוד בוסט לאגו הענק ממילא,
גבירתי,
מה גבירתי?
אני כוללה בת 19, אבל אני מחליטה לתת לו צ'אנס, לכו תדעו בסוף בטח יתברר שהוא עדיין לא יודע לאיית מלכה. אני גם לזה מוכנה, ללמד נשלטים איך לאיית, לא משנה איך הם מדברים העיקר שבצ'ט פה ידעו להתנסח נכון.
ואני נזכרת בשיחה עם ההיא מהקפה שהייתי ממלצרת בו לפני כמה זמן שאמרה לי שכדי להיות שולטת נערצת אני חייבת לדבר מלוכלך,
אז אני עונה לו כן לכלוך?
כי הוא כתב אם יש לגבירתי כמה דקות בשבילו,
וכשהוא שאל אותי איזה לכלוך כבר לא ידעתי מה לענות. אז עשיתי עליו חסימה, כדי שלא יפנה אלי שוב פעם בשאלות שאין לי עליהן תשובה..
וההוא עם הדבר הזה בפה על הכיסא מול המחשב מחליט שלכתוב מייל על כל אדומה זה יהיה ארוך מידי אז הוא שולח בוואטצאפ הודעה אם אני מעוניינת למכור את השתן שלי. ואם כן אז בכמה. כי יש מישהו שכתב לי שהוא מוכן לשלם על מה שיוצא ממני. אז אני מזנקת במהירות מעל הספה ונוטשת את המחשב נייד לטובת אדומה מרגשת במיוחד ומחליטה להיות לא מתחכמת בכלל הפעם, כי בפעם הקודמת הרסתי לי פוטנציאל עם נשלט שלא יודע לאיית מלכה. ואני עונה לו שהוא חייב לחכות כמה ימים כי בדיוק קיבלתי מחזור והוא עונה לי שאין בעיה, הוא אפילו ישלם יותר על פיפי אדום ואני לפתע מבינה שהחברה ההיא מהקפה ידעה בדיוק מה זה לדבר מלוכלך, כי הנה כולם פה יודעים ורק אני מתרגשת כל כך. אמרתי לו לבוא לצ'ט כי אני רוצה לחזור לספה והוא בא והתחיל לספר לי שזה גורם לו להרגיש עלוב במיוחד כשהוא שופך על עצמו את הפיפי של מלכות. ושאלתי אותו אם פיפי של נסיכות גם הולך? והוא השתהה עם התגובה ואז עשיתי הצצה לכללי וראיתי הוא יצא. וכל מה שרציתי לומר לו זה שעזבתי את העבודה שלי, ואני אשמח לקניות לבית בתמורה. ואז נתתי לעצמי מכה בראש כי פתאום הבנתי שלא שווה להיות מתוחכמת. רק שולטת שאומרת בטח על כל בקשה.

מה לא?



לפני 9 שנים. 15 במאי 2015 בשעה 1:06

 

שנת 2000, בטוח עדיין לא 2001. ילדונת בת 18 ועודף של קצת. ווינטר ברייק בניו יורק ובדירה עם שטיחים מקיר לקיר מתאספת לה חבורת ישראלים שעושים הרבה מאד כסף בלי לדעת את הערך שלו, וכמה אם בכלל..

אנחנו מחליטים על מיאמי לכמה ימים. אבל רגע לפני אנחנו מעמיסים בדיחות קרש וסיגריות רגילות על מספר רכבים ושועטים אל עבר אטלנטיק סיטי. הולכים להעריך את המזל שלנו על משהו שבזה הרגע אין לנו שום ערך כלפיו.

יהונתן שמתעקש על יונתן ולא יוני מכיר לנו בחור חדש

הוא עושה לי עיניים

אני מתעלמת. להיות הכי יפה בחבורה לא מתיישב לי עדיין במוח, וכל מה שידעתי היה שכשמישהו עושה לי עיניים זה כי הוא רוצה להיכנס לי לתחתונים. כמה שנים אחרי הבנתי שגם מי שעושה לי רגליים רוצה להגיע לשם, אבל אלו כבר היו אנשים מזן אחר, והייתי זקוקה לעוד קצת זמן להתבגר.

הוא אמריקאי טיפוסי, אני לא זוכרת תווים של פנים, או מנגינה. רק שבמשך שעתייים תמימות של נסיעה הוא ישב והסביר לנו בעברית קלוקלת מתובלת במבטא אמריקאי משעשע איך הטרור שהתחיל בישראל עוד יגיע גם לפה. זאת אומרת לכאן, היכן שהיינו. כמה זמן אחרי, כשמכר של המשפחה צנח מקומה אלוקים-יודע-איזה אל מותו אני אזכר בנבואה השחורה שלו ובמחשבות שעברו לי בראש כשהקשבתי בתשומת לב מלאה לתרחיש הבלתי הגיוני שהוא הלהיט אל תוך רכב אפוף עשן של סיגריות. ובדיחות קרש, אל תשכחו..

 

בלילה שלפני שלשום בלילה אני יושבת עם חברה טובה באחד מהפאבים האהובים עלי. קאסטיל רוז', שיחה מלב אל לב ומוזיקה נהדרת עושים לי קצת שקט ברעש של הראש. נגיעה בכתף שלי גוררת חיבוק שובר עצמות ואני מתמוססת אל תוך ידיים גדולות ונשיקות רטובות של חבר יקר שמאז שעשה רעש של כותרות יש לו טיעונים משכנעים יותר ל"למה עכשיו את פשוט חייבת לדפוק בי מכות".

זה לא באמת עוזר לו. הוא כמו אח גדול וחכם מאד ואין שום תחליף להיגיון המרהיב שלו שסונט מדי פעם בי. גם לא במחיר של הצלפות וחתכים מדממים.

הוא עם שני חברים נוספים שאני לא מזהה ומלצרית חתיכה במיני נפלא מעבירה אותנו אל שולחן לחמישה.

אחרי עדכונים שוטפים של מי עשה את מי, מתי עשית אותה, ואת? אותו? מתי? ואז גם כמה ואיך. כן כן. איך. הגבוה מזכיר לו שהם קיימים והוא אומר "הכי, זה א. וא. זאת הכי" ואנחנו לוחצים ידיים, ואז גם עם השני. סבב שני עם החברה שלידי. ושום אסימון לא נופל. יש לו עברית צחה עם שרידים קלושים של מבטא, רק שזה לגמרי הגיוני, עיר הבירה והוא עם אחד שעו"ד עושה רעש של כותרות. הכל עדיין מרגיש נורמלי.

ואז הוא בוהה בי לשנייה אחת יותר מהנורמלי..

ושוב

לעוד כמה שניות יותר מהנורמלי

ואנחנו בכלל באמצע שיחה על אי הבנות של כל מי שלא יודע מה היא שליטה. וזה קצת אחרי שאני מסמסת לואן גוך שאני לא מתכוונת לנהוג ככה, אז שיגיע עם מישהו שינהג באופניים החשמליות שבאתי עם.. לא באמת. זה פשוט הצחיק אותי נורא לכתוב לו ככה.

ואני מודַה, לא הייתי מצליחה לזהות אותו גם אם הייתי בוהה בו עשרים שנה.

הוא הצליח. וזה היה די מרשים בשביל מישהו שבילה עם חבורה של ישראלים מצחיקים רק חצי לילה. בחצי השני -כי ככה הוא הזכיר לי, היינו שיכורים מוות ונזרקנו על הדק שהיה שם בטיילת עד שזרחה השמש.

כשהגיעו השניים הנוספים השיחה נסובה על יחסים. בעיקר שלי עם לפחות שלושה מהנמצאים. וכשאני מתחילה בחקירה עדינה על מה הוא עכשיו ולא רק על מי, הוא שותק ומדביק לי כרטיס ליד "מבטיח לספר לך, רק כשתהיי קצת יותר צלולה" והל' שלו ישראלית לגמרי ואני חושדת שהוא כבר פה בארץ הרבה יותר מאשר שם. בשנת 2000 וקצת עם חבורת ישראלים ותרחישים מטורפים. הוא מסמן לחתיכה ההיא עם המיני הקצרצר סבב נוסף של שתייה ואז אני מושיבה את ההוא שדואג ליישם לי את "אם שותים, בשביל זה יש נשלטים", לרגליי.

כפות הרגליים שלי מקבלות טיפול מסור. אני יודעת שבתוך תוכו האפלוליות עושה לו טוב. החבר של א' מבקש הסבר בפנים רציניות להחריד, אני גם מספקת לו אחד. לוקח לו זמן להפסיק להסמיק. אני לרגע חושבת שהם חולקים משהו משותף - אפלוליות מבורכת. ואז אני מבינה שאני גם צודקת.

 

כי לפעמים, כל מה שצריך בשביל אחד או שניים

שיפתחו את הסודות הכי כמוסים שלהם

היא שעת לילה מאוחרת

בחֶברה לא שיפוטית

ואפלוליות מבורכת.

 

וקצת אחרי שכל אחד מאיתנו יגיע אל מיטה וכרית משלו, אני וא' נשב על קפה ונעשן בשרשרת זכרונות מצחיקים ורגעים מכוננים.

כלום לא צפוי. והרשות נתונה.

 

בחיי שאני מבורכת.

 

 

לפני 9 שנים. 13 במאי 2015 בשעה 0:57

 

 

"לא. ממש לא, הוא לא חייב להיות נשלט, אני לגמרי יכולה להסתדר עם מישהו שהוא לא נשלט"

אחד מגרד ת'מצח בחוסר הבנה, שנייה מנסה להעלות חיוך, שלישי מחניק פיהוק (קטן אמונה :)) והשאר פשוט בוהים או מחכים להמשך..

 

"אין פאנצ' חברים, בחיי. רק שיעשה מה שאני אומרת כל הזמן. וזהו"

 

 

 

הסנואו פניקס מחליק חמים ונעים בגרון

וזה לא הוויסקי שעושה אותי מאושרת עכשיו.

 

אני אוהבת את ה(בן) זונה הזה שנותן לי להלביש עליו את האושר שלנו בצבע שמדמם אותי.

 

לפני 9 שנים. 5 באפריל 2015 בשעה 9:49

 

השמיים מתחלקים לשניים. חצי נרחב בצבע תכלת ממש, והחצי השני מלא עננים אפורים, אני תוהה בעירפול של בוקר על הניגוד הכל כך מוחלט בין התכלת הרגוע למה שנראה כמו עוד-דקה-ממטרים-של-חורף ומרגישה יד שמועכת לי את כף הרגל באהבה עצומה.

בוקר של אחרי ליל הסדר, שאריות של ארבע כוסות יין וברווז חרסינה עם אדמה ובזיליקום מול העיניים שלי. בקדימה של המחשבות מתיישרות להן תמונות מליל אמש, ערימות אנשים וילדים, שולחן ארוך מדי שמכיל רק בדיוק את מי שיושב סביבו. ואחות אחת שמספרת את אותה הבדיחה בגירסא המרוקאית כל שנה. ז'וז'ו וג'ורג'ט יושבים לשולחן ליל הסדר ותוהים לגבי הסימנים שרבי יהודה נותן בעשרת המכות.

אני מגחכת כי אני יודעת שברגע שהיא תתן את הפאנץ' המוכר, כולם יקרעו מצחוק ויסתכלו עלי במבט מחויך.

סימנים. כן.

במרוקאית זה באמת נשמע מצחיק יותר. מכות וסימנים.

מעניין אם הוא ידע משהו הרבה לפני שכולנו ידענו.

אני חוזרת אל אותה יד חמימה שמועכת לי את כף הרגל ומבינה שנרדמנו על נדנדה. היה מאוחר. ממש מאוחר. ככה זה כשכל המשפחה המורחבת מתיישבת יחד לשולחן אחד שעליו מונחים יותר בקבוקי יין מאשר אנשים. שבע וחצי בבוקר, שינה של פחות משעתיים וקצת. ואיש אחד שבפעם הראשונה מזה המון זמן היה מוקף אנשים שאהבו אותו בגלל מי שהוא.

לא בגלל מה שיש לו.

וזה מרעיד לי נימים רדומים בלב.

אנחנו מתיישבים על כיסאות ראטן לבנים עם ריח חזק של ניקיון וחג. עוגיות קוקוס ובוטנים בטעם של פסח וכוסות קפה של תחילת בוקר מפזרים שאריות של קורי שינה ועייפות. בקול לוחש של בוקר מוקדם אנחנו מדברים על חודשיים של שייכות.

על חודשיים של דברים חדשים לי שאני עושה.

על זוגיות שהיא אחרת.

על אהבה בצבעים אחרים.

על התבגרות.

על בדסמ שהוא שונה, כי עכשיו הוא חלק ממשהו שלם.

על ריבוי אהבות ואהבות כל כך גדולות.

על רגעים מופלאים שקשה לי, כאוהבת מילים, להעלות על הכתב. כי ברגע שהן יצאו החוצה, הן יהיו נחלת הכלל.

לא רק שלי. ושלו. ושלה. וגם של ההוא.

והדבר המופלא הזה שבניתי לנו, בעשר אצבעות אוהבות ולב שמתרחב בכל נגיעה, מבט או מילה הוא מין זרימה בלתי פוסקת של אושר וחלקים נבחרים שעוטפים ונעטפים בהדדיות מושלמת.

משפחה היא לא רק דם. ובית הוא מעבר לארבעה קירות וגג אחד.
ויש פעמים, שמשפחה כן בוחרים.

קצת כמו שאני בחרתי. ובוחרת. כל יום מחדש.

סתומי בלומי נכנסת בחיוך של קיבלתי-סמס-כל-כך-מוקדם-לבוא-אז-באתי, ומצטרפת אלינו ואל עוד כמה בודדים שקמו. אנחנו מתחילות למרוח שוקולד על מצות לילדים שנרדמו מוקדם וקמו מוקדם עוד יותר. וזה בוקר של משפחה ואווירת חג ככ מובהקת שהשניים האלה מתחילים לייצר דמעות בזוויות העין.

ואני, בשלווה נהדרת של שמחה עצומה בלב, מחייכת.

 

שיהיה חג ממש שמח חברים.  

לפני 9 שנים. 24 בפברואר 2015 בשעה 6:17

 

קצת לפני שאני מחליטה לצוד את השני, אני מסמנת את הראשון. הבלחות של אדומות גורמות לקצוות שבי, לעקצץ. יש בי את הרעב הזה בבטן שלא נותן מנוחה. ואני טווה קורים עדינים, וגם כאלה שלא. סביב אלו שאני רוצה.

הראשון שולח לי מסה נהדרת על "מבוכה וההשפעות האקלימיות שלה". הוא מספר לי שם על זכרונות ילדות וסגירת מעגל של מילים. אני אפילו לא מתאמצת ומבחן התוצאה עונה על הציפיות שלי במדויק. "חולבת נהרות של דמעות" הוא מוסיף. ואני מתמוגגת.

את השני אני עושה במילים ספורות שמותירות תהיות, מחשבות ורצונות. בשקט, וגם בקול. אני מניחה את שניהם תחת אותו כינוי מענג. הראשון מצדיק את קיומו של הכינוי ושולח לי תמונה שמעלה בי חיוך. השני עוד מנסה לאסוף שאריות של כבוד. גם פה אני מחייכת.

ובשעת לילה מאוחרת, על כוס תה, אדים ולשון אחת שעושה בי פלאים, סתומי בלומי תוהה בקול עדין למה דווקא צימוקי הוא הכינוי הנבחר, ומה יקרה לכינוי שאני ככ אוהבת אם את שניהם אני אקח. אני מחזירה אותה למקומה הטבעי, הפסקת מילים שלה היא הפסקת עונג עבורי ואז אני אומרת בקול רגיל מספיק שתמיד אפשר למספר אותם. ותחשבו כמה זה מצחיק.

אני לגמרי משועשעת מהעיניים שלה שנפתחות לגודל ענק מדי לפנים הקטנות שלה, אני מצמידה אותה אלי בחיבוק אוהב והיא יודעת שאותה אני לעולם לא אמספר.

ילד הכאפות שהולך וחוזר חוגג יום הולדת. במילים ארוכות אנחנו חולקים מתנות קטנות של החיים. וגם גדולות בעצם כשחושבים על זה. אני מבורכת באנשים ראויים סביבי, וזה עושה ללב שלי, פעם נוספת היום, לעלות על גדותיו.

סתומי בלומי מבקשת ככ יפה ואני מתחילה להרגיש את אותם כדורים חמימים עושים סלטות אצלי בבטן. הכניעות שהיא צובעת לי תאים אפורים במוח בצבעים בוהקים של חדות ובהירות. אני נותנת לערימת חבלים לקחת ממנה חוש נוסף. בסיכום כמעט סופי, מונחים אצלי ביד ארבעה מתוך חמישה של חושים.

גם החמישי תכף יהיה שלי. בדיוק כמו שהיא.

בעיניים דומעות ופנים סמוקות של אחרי מעשים היא לא מצליחה להוציא מילים ואני מדברת בשביל שתינו. אני חולקת איתה רגעים של אושר צרוף וריגוש של ראשוניות. ואחרי מספיק זמן היא מבינה שאין גבולות כשזה מגיע לאהבה. היא מספקת לי רגעים מושלמים של השפלה מזוקקת וטהורה. ואני רעבה לעוד.

 

אז מי אמר אושר של חיים ולא קיבל..?

תחייכו, כי זה כזה בוקר מעולה :)

 

 

 

 

לפני 9 שנים. 31 בינואר 2015 בשעה 20:49

 

קצות האצבעות שלי מעקצצות. אני עושה אותו במבט ארוך ובוחן והוא מתחיל להתנועע באי נוחות משוועת. אני מבקשת מהחבר הטוב שלי, זה שמארח לעשות הכרות בינינו. "רק תטרפי אותו לאט" הוא מבקש ממני "אני כבר לא מדבר על אם זה יקרה או לא, רק בבקשה לאט וברחמנות..". אני טופחת לו על השכם כדי להסיר דאגה מליבו הענוג, מניחה את היד שלו בשלי וסוחבת אותו היישר אל עבר אותו אחד שגרם לקצוות שלי לעקצץ.

***

הוא מקלף ממני נעלי עקב בעדינות אין סופית. אני פתאום מבינה כמה גבוה הוא. תחתיי. הוא מסניף חלקים נבחרים ממני והבטן שלי מעלה חיוך. אני מעבירה הילוך לשלישי. בחמישי הוא גונח. כאב ועונג מתמזגים לכדי יישות אחת. אני גומרת על הכאב שלו. הוא על האושר שלי.

***

אני משחררת מספר מועט של מילים לחלל שבינינו. יש לו לחיצת יד איתנה כשהוא משחרר את השם שלו לאוויר, בתגובה אני מדביקה לו חיבוק חזק. מאוחר יותר הוא יבקש הרבה כאלה. הוא גם יקבל. אנחנו ניגשים לפינה שקטה ואני מספרת לו מה אני רוצה. גבר מסמיק זה מופלא. ואז הוא לוחש לי באוזן מילים שעושות צמרמורת

עדיין..

***

הוא מספר לי על גלים של מבוכה שתוקפים אותו בלי הכנה מוקדמת. אני מגחכת כי זה נשמע עמום כשהפה שלו חסום בגאג והידיים שלו חסרות תנועה. הוא רחב כתפיים והשרירים שלו נותנים קרב ראוי לשוטים שסביבנו, וקצת אחרי שהוא החניק דמעות הוא גם נתן להם לזלוג. ובקול של אחרי מעשים מגונים הוא מצליח להסביר שרק אחרי שמרגישים אותה - מבינים מה היא המילה מרטיט.

 

***

ואחרי שנימים קטנים עשו סלטות של אושר אצלי בגוף, אני נותנת לו לכרבל אותי חזק. הוא מצליח להרים אותי רפויה ונינוחה היישר אל תוך ספה ושמיכה. הוא מכין לנו קפה וסיגריה מגולגלת היטב, מתיישב לרגלי הספה ומרים אלי מבט תוהה "עכשיו תספרי לי איך קוראים לך?" הוא שואל.

 

ואז אני מתחילה לדבר.

 

 

זה

הולך להיות

שבוע נפלא.

 

לפני 9 שנים. 18 בינואר 2015 בשעה 11:14

 

 

ספה שעשתה את שלה. בחיי. החדשה הלכה לבית זקוק-לה יותר. המילה קורבן מהדהדת בין קמטוטי העור שלה. משהו אפור שנלבש אחרי, או תוך כדי, אני לא ממש זוכרת. אמצע של לילה וזיכרון ראשון.

סופת התרגשות במרחב שקרוב לרקיע. אני על מדרגות עושה את ההוא במילים ומאוויים. מבט אחד שלו שבוהה בסנדלים השחורים שלרגליי ואמת אחת שלי שנכתבת בצבעים חרוכים. שבועות אחרי הוא יספר לי על עוררות וריגושים. אני אזכר בחלום ראשון. ומעשים. זיכרון שני באמצעו של לילה.

חושך של חמש אחה"צ. חורף של נדנדה מול גינה ותקרה. אני עוטפת לו את הפנים לא רק עם הידיים והוא כבר יצא לדרך חדשה. אני מכווננת. מחבקת. אני אפילו מספרת לו אחרת. כמעט נקודה של שינוי. אם היא לא תקרה בכיוון ההפוך, הסוף, יהיה לי, שוב פעם צפוי. זיכרון של תחילת הסוף.

אוויר של עצים ויער. קוביות בטון עם חלונות ונרות שדולקים שם בהרמוניה מושלמת. ירוקה אחת שעוברת מיד ליד ואז מוח וגוף על מיטה אחת, בחדר אחד. משוואה פשוטה של שניים שהם אחד. הרבה טביעות אצבעות. צלקת אחת. הרבה מילים של אושר. אהבה אחת. זיכרון חד של שאריות.

נעשה ונשמע. עשרים רגעים של זכרונות.

חדר לא מוכר. טלוויזיה מרצדת. כוויות שמגלות עור חדש וזנבות שהופכות עור לשייך. רגעים מתוקים של זכרונות. זכרונות מתוקים של כאב ואהבה, או אהבה וכאב, קחו מה שעושה לכם. ערב רב של לא קשור. ואז הכל קשור. נפלאות הזיכרון הסלקטיבי.

למטה, הכי למטה. כמה שהעולם עגול ומסתובב, הוא נעצר בתנוחה אחת בשבילו. או היה. כבר לא. בומים של רצונות. בומים מדממים של מילים ורצונות. בומים בבטן. במוח ובלב. עכשיו יש להם טעם אחר. זכרונות בטעם בוער.

 

מעשים ומילים

וכאב 

ודם ואש ועשן מיתמר.  

 

 

ופחד.

גלים של פחד.

 

וכעס.

בחירות גרועות (תרתי משמע) והחלטות שגויות. זכרונות שיושבים בשורה ראשונה על כס של כבוד, ואגו אחד שמתפלש בבוץ. ואז זה ככה נגמר.   

 

 

לחיי התחלות חדשות.

 

לפני 9 שנים. 16 בינואר 2015 בשעה 13:10

 

וגשם. הרבה גשם. ממטרים כואבים של טיפות מלאות וכבדות זולגות אחת אחת. אני מעבירה אצבע על זגוגית של חלון. נוסטלגיה של ילדוּת עושה לי לבחור אחת ולעקוב אחרי השאר. למטה. אני מנצחת כי אי אפשר אחרת.

אני גם דומעת. קצת. אי אפשר אחרת. דקותיים אחרי, ההוא שהצליח לעניין אותי ישלח שורות של חמש שבע חמש. הברות. זה יהיה על גשם וטיפות שזולגות. תאמינו לי, היפנים האלה יודעים מה לעשות. ואני פתאום רוצה לתת לו למלא לי את הלב. שוב מחדש. קצת כמו פעם. קצת כמו לפני חודש או חודשיים. קצת כמו שתמיד היה. ועכשיו כבר לא.

אני מספרת לו על רגעים שצרובים בקדמת המוח. על רגעים שצרובים בעוטף העור של הלב. על סימנים שצרובים ב"הוא". גם בהם. הוא מצליח להבין. הוא קצת כמוני והרבה כמו אף אחד אחר. הוא מבריק לי גם את הלב, ואני בוהה בטיפה נוספת עושה לי לנצח. כח המשיכה וזה, גו פיגר.

משני עברי שולחן עגול אנחנו חותכים חתיכות מדממות של אנטריקוט, מילות כאב על צורותיו השונות, וחלקים של זמן שעושים לי לצחוק. מאוחר יותר, על מצעים לבנים בוהקים אני אמצא עדויות אילמות לאותן טיפות אדומות. זולגות. אנחנו מזינים אחת את השני. כי אי אפשר אחרת. וזה כבר בוקר של יום שישי, אני יודעת.

עכשיו שבת. שלום.

רטובה ומענגת.

גם לכם :)

 

 

לפני 9 שנים. 13 בינואר 2015 בשעה 7:13

 

על מגש מעץ הוא מגיש לי כוס קפה. אני תוהה לגבי הגודל בשביל כוס קפה רותחת אחת. הוא מספר לי שבחלק הריק מונחת הנפש שלו.

כשסיגריה שנייה כבר מעלה אדים כחלחלים, אני מתענגת על לחי אדומה אחת, ולשון שעושה פלאים.

בוקר של ממש טוב.

ממש.

לפני 9 שנים. 11 בינואר 2015 בשעה 20:58

 

פסססטט אתה. כן אתה. עם המבט המשתוקק. בוא לפה רגע. בוא. תצא מתוך רשימת טובים ויפים, לפעמים ממך. לפעמים לא. רק שעכשיו אני מפנה אליך אצבע ארוכה ומבקשת שתבוא. אז באת. יופי לך. מבסוט? מה דעתך לנער קצת זחיחות מעליך. תבין, אני מצליחה לראות מעבר למה שיושב לך שם בעיניים. אתה בוהה לי בכפות הרגליים. שמת לב? תרים את המבט שלך, אני קוראת סימנים. ולא רק של שפתיים. אתה פה כבר, נכון?. נפלא. עכשיו תזחל. לא לא. רד על ארבע. תפשיל חולצה ואז מכנסיים. יופי. תעשה סיבוב. ותקפצץ על שתיים. זה מביך אותך? יופי. יותר גבוה. קדימה. תקפוץ. אופססס, תראה את הזין שלך מקפצץ יחד אתך. ותראה איזה דבר מופלא זה אתה מקפצץ לך פה מולי וכל הדם שלך זורם לזין שלך. יש בזה בכלל משהו הגיוני? שששש אל תענה. אני מדברת ואתה מקפצץ. קדימה אתה, מעלה מטה. עכשיו תעמוד. תחזיר חולצה למקום. על אותו פלג גוף עליון חסר קעקוע מובטח. תהפוך את המכנסיים שלך. תלבש אותם הפוך. ככה תצא חזרה לשם. היי היי ידיים למעלה. עכשיו לצדדים. יש לך פה גרמים מיותרים של כניעות. תחזור לעצמך ומהר. עכשיו תנשום. פנימה והחוצה. תכניס אוויר מהאף, תוציא מהפה. מצליח לנשום? כמו שחשבתי. נשימות עמוקות אתה. אתה שבאת מתוך ערימת טובים ויפים. מבין? אפילו גם קצת אנושיים. אתה באת לפני חודש. וחודשיים. באת גם לפני כן. וקיפצצת. ימינה שמאלה. למעלה למטה. נעים שמזיינים אותך בכל חור שאתה? נעים לך לקבל ולצמוח? להיות מסומן ושייך? נעים לקרביים שלך להיות נקיים? נעים לנשמה שלך להרגיש טהורה? לא? כן? וואלה, זה בדיוק מה שחשבתי. אז קדימה, יש לך רשות גורפת להיות מטומטם. מבין? סבלנות היא חברה נהדרת. היא חייבת מקלחת. התקשרה לספר לי. התמלאה זוהמה. לכלוך של חיים. אה. אתה עדיין פה ואתה עדיין מקיא. מקיא חיים שלמים של חתיכות קטנות וגדולות. מבין?. עכשיו תנקה אחריך. תשאיר סביבה נקייה. תהיה מודע סביבתית. מודע לעצמך. מודע. אתה מצליח? וואו. אתה אפילו ממלמל תודה. והו, עוד אחת. ועוד אחת? מה קרה? כבר אין מילים? שששש. ביקשתי שלא תדבר, נכון? אז אל תדבר. כי לקחתי כל מה שאני רוצה. ונתתי יותר ממה שאי פעם רצית. ומבין אותם טובים ויפים ממך, הפכת להיות הטוב והיפה מכולם. ומה זה עכשיו הדמעות האלה? כואב לך להיות מזוין? ומה עם מוצלף? הא? לא כואב לך? אז מה כן?  דיממת מספיק. גם זה לא? עצוב לך? ממש עצוב? בטח שיהיה לך עצוב. ככה זה כשברגע אחד אתה מונח לרגליי, בשני אני מבקשת ממך להיות בן אדם, ובשלישי כל גרם של אנושיות הולך לחפש בית אחר.

ככה זה.

ככה.