השמיים מתחלקים לשניים. חצי נרחב בצבע תכלת ממש, והחצי השני מלא עננים אפורים, אני תוהה בעירפול של בוקר על הניגוד הכל כך מוחלט בין התכלת הרגוע למה שנראה כמו עוד-דקה-ממטרים-של-חורף ומרגישה יד שמועכת לי את כף הרגל באהבה עצומה.
בוקר של אחרי ליל הסדר, שאריות של ארבע כוסות יין וברווז חרסינה עם אדמה ובזיליקום מול העיניים שלי. בקדימה של המחשבות מתיישרות להן תמונות מליל אמש, ערימות אנשים וילדים, שולחן ארוך מדי שמכיל רק בדיוק את מי שיושב סביבו. ואחות אחת שמספרת את אותה הבדיחה בגירסא המרוקאית כל שנה. ז'וז'ו וג'ורג'ט יושבים לשולחן ליל הסדר ותוהים לגבי הסימנים שרבי יהודה נותן בעשרת המכות.
אני מגחכת כי אני יודעת שברגע שהיא תתן את הפאנץ' המוכר, כולם יקרעו מצחוק ויסתכלו עלי במבט מחויך.
סימנים. כן.
במרוקאית זה באמת נשמע מצחיק יותר. מכות וסימנים.
מעניין אם הוא ידע משהו הרבה לפני שכולנו ידענו.
אני חוזרת אל אותה יד חמימה שמועכת לי את כף הרגל ומבינה שנרדמנו על נדנדה. היה מאוחר. ממש מאוחר. ככה זה כשכל המשפחה המורחבת מתיישבת יחד לשולחן אחד שעליו מונחים יותר בקבוקי יין מאשר אנשים. שבע וחצי בבוקר, שינה של פחות משעתיים וקצת. ואיש אחד שבפעם הראשונה מזה המון זמן היה מוקף אנשים שאהבו אותו בגלל מי שהוא.
לא בגלל מה שיש לו.
וזה מרעיד לי נימים רדומים בלב.
אנחנו מתיישבים על כיסאות ראטן לבנים עם ריח חזק של ניקיון וחג. עוגיות קוקוס ובוטנים בטעם של פסח וכוסות קפה של תחילת בוקר מפזרים שאריות של קורי שינה ועייפות. בקול לוחש של בוקר מוקדם אנחנו מדברים על חודשיים של שייכות.
על חודשיים של דברים חדשים לי שאני עושה.
על זוגיות שהיא אחרת.
על אהבה בצבעים אחרים.
על התבגרות.
על בדסמ שהוא שונה, כי עכשיו הוא חלק ממשהו שלם.
על ריבוי אהבות ואהבות כל כך גדולות.
על רגעים מופלאים שקשה לי, כאוהבת מילים, להעלות על הכתב. כי ברגע שהן יצאו החוצה, הן יהיו נחלת הכלל.
לא רק שלי. ושלו. ושלה. וגם של ההוא.
והדבר המופלא הזה שבניתי לנו, בעשר אצבעות אוהבות ולב שמתרחב בכל נגיעה, מבט או מילה הוא מין זרימה בלתי פוסקת של אושר וחלקים נבחרים שעוטפים ונעטפים בהדדיות מושלמת.
משפחה היא לא רק דם. ובית הוא מעבר לארבעה קירות וגג אחד.
ויש פעמים, שמשפחה כן בוחרים.
קצת כמו שאני בחרתי. ובוחרת. כל יום מחדש.
סתומי בלומי נכנסת בחיוך של קיבלתי-סמס-כל-כך-מוקדם-לבוא-אז-באתי, ומצטרפת אלינו ואל עוד כמה בודדים שקמו. אנחנו מתחילות למרוח שוקולד על מצות לילדים שנרדמו מוקדם וקמו מוקדם עוד יותר. וזה בוקר של משפחה ואווירת חג ככ מובהקת שהשניים האלה מתחילים לייצר דמעות בזוויות העין.
ואני, בשלווה נהדרת של שמחה עצומה בלב, מחייכת.
שיהיה חג ממש שמח חברים.
