קצת לפני שאני מחליטה לצוד את השני, אני מסמנת את הראשון. הבלחות של אדומות גורמות לקצוות שבי, לעקצץ. יש בי את הרעב הזה בבטן שלא נותן מנוחה. ואני טווה קורים עדינים, וגם כאלה שלא. סביב אלו שאני רוצה.
הראשון שולח לי מסה נהדרת על "מבוכה וההשפעות האקלימיות שלה". הוא מספר לי שם על זכרונות ילדות וסגירת מעגל של מילים. אני אפילו לא מתאמצת ומבחן התוצאה עונה על הציפיות שלי במדויק. "חולבת נהרות של דמעות" הוא מוסיף. ואני מתמוגגת.
את השני אני עושה במילים ספורות שמותירות תהיות, מחשבות ורצונות. בשקט, וגם בקול. אני מניחה את שניהם תחת אותו כינוי מענג. הראשון מצדיק את קיומו של הכינוי ושולח לי תמונה שמעלה בי חיוך. השני עוד מנסה לאסוף שאריות של כבוד. גם פה אני מחייכת.
ובשעת לילה מאוחרת, על כוס תה, אדים ולשון אחת שעושה בי פלאים, סתומי בלומי תוהה בקול עדין למה דווקא צימוקי הוא הכינוי הנבחר, ומה יקרה לכינוי שאני ככ אוהבת אם את שניהם אני אקח. אני מחזירה אותה למקומה הטבעי, הפסקת מילים שלה היא הפסקת עונג עבורי ואז אני אומרת בקול רגיל מספיק שתמיד אפשר למספר אותם. ותחשבו כמה זה מצחיק.
אני לגמרי משועשעת מהעיניים שלה שנפתחות לגודל ענק מדי לפנים הקטנות שלה, אני מצמידה אותה אלי בחיבוק אוהב והיא יודעת שאותה אני לעולם לא אמספר.
ילד הכאפות שהולך וחוזר חוגג יום הולדת. במילים ארוכות אנחנו חולקים מתנות קטנות של החיים. וגם גדולות בעצם כשחושבים על זה. אני מבורכת באנשים ראויים סביבי, וזה עושה ללב שלי, פעם נוספת היום, לעלות על גדותיו.
סתומי בלומי מבקשת ככ יפה ואני מתחילה להרגיש את אותם כדורים חמימים עושים סלטות אצלי בבטן. הכניעות שהיא צובעת לי תאים אפורים במוח בצבעים בוהקים של חדות ובהירות. אני נותנת לערימת חבלים לקחת ממנה חוש נוסף. בסיכום כמעט סופי, מונחים אצלי ביד ארבעה מתוך חמישה של חושים.
גם החמישי תכף יהיה שלי. בדיוק כמו שהיא.
בעיניים דומעות ופנים סמוקות של אחרי מעשים היא לא מצליחה להוציא מילים ואני מדברת בשביל שתינו. אני חולקת איתה רגעים של אושר צרוף וריגוש של ראשוניות. ואחרי מספיק זמן היא מבינה שאין גבולות כשזה מגיע לאהבה. היא מספקת לי רגעים מושלמים של השפלה מזוקקת וטהורה. ואני רעבה לעוד.
אז מי אמר אושר של חיים ולא קיבל..?
תחייכו, כי זה כזה בוקר מעולה :)
