קצות האצבעות שלי מעקצצות. אני עושה אותו במבט ארוך ובוחן והוא מתחיל להתנועע באי נוחות משוועת. אני מבקשת מהחבר הטוב שלי, זה שמארח לעשות הכרות בינינו. "רק תטרפי אותו לאט" הוא מבקש ממני "אני כבר לא מדבר על אם זה יקרה או לא, רק בבקשה לאט וברחמנות..". אני טופחת לו על השכם כדי להסיר דאגה מליבו הענוג, מניחה את היד שלו בשלי וסוחבת אותו היישר אל עבר אותו אחד שגרם לקצוות שלי לעקצץ.
***
הוא מקלף ממני נעלי עקב בעדינות אין סופית. אני פתאום מבינה כמה גבוה הוא. תחתיי. הוא מסניף חלקים נבחרים ממני והבטן שלי מעלה חיוך. אני מעבירה הילוך לשלישי. בחמישי הוא גונח. כאב ועונג מתמזגים לכדי יישות אחת. אני גומרת על הכאב שלו. הוא על האושר שלי.
***
אני משחררת מספר מועט של מילים לחלל שבינינו. יש לו לחיצת יד איתנה כשהוא משחרר את השם שלו לאוויר, בתגובה אני מדביקה לו חיבוק חזק. מאוחר יותר הוא יבקש הרבה כאלה. הוא גם יקבל. אנחנו ניגשים לפינה שקטה ואני מספרת לו מה אני רוצה. גבר מסמיק זה מופלא. ואז הוא לוחש לי באוזן מילים שעושות צמרמורת
עדיין..
***
הוא מספר לי על גלים של מבוכה שתוקפים אותו בלי הכנה מוקדמת. אני מגחכת כי זה נשמע עמום כשהפה שלו חסום בגאג והידיים שלו חסרות תנועה. הוא רחב כתפיים והשרירים שלו נותנים קרב ראוי לשוטים שסביבנו, וקצת אחרי שהוא החניק דמעות הוא גם נתן להם לזלוג. ובקול של אחרי מעשים מגונים הוא מצליח להסביר שרק אחרי שמרגישים אותה - מבינים מה היא המילה מרטיט.
***
ואחרי שנימים קטנים עשו סלטות של אושר אצלי בגוף, אני נותנת לו לכרבל אותי חזק. הוא מצליח להרים אותי רפויה ונינוחה היישר אל תוך ספה ושמיכה. הוא מכין לנו קפה וסיגריה מגולגלת היטב, מתיישב לרגלי הספה ומרים אלי מבט תוהה "עכשיו תספרי לי איך קוראים לך?" הוא שואל.
ואז אני מתחילה לדבר.
זה
הולך להיות
שבוע נפלא.
