ספה שעשתה את שלה. בחיי. החדשה הלכה לבית זקוק-לה יותר. המילה קורבן מהדהדת בין קמטוטי העור שלה. משהו אפור שנלבש אחרי, או תוך כדי, אני לא ממש זוכרת. אמצע של לילה וזיכרון ראשון.
סופת התרגשות במרחב שקרוב לרקיע. אני על מדרגות עושה את ההוא במילים ומאוויים. מבט אחד שלו שבוהה בסנדלים השחורים שלרגליי ואמת אחת שלי שנכתבת בצבעים חרוכים. שבועות אחרי הוא יספר לי על עוררות וריגושים. אני אזכר בחלום ראשון. ומעשים. זיכרון שני באמצעו של לילה.
חושך של חמש אחה"צ. חורף של נדנדה מול גינה ותקרה. אני עוטפת לו את הפנים לא רק עם הידיים והוא כבר יצא לדרך חדשה. אני מכווננת. מחבקת. אני אפילו מספרת לו אחרת. כמעט נקודה של שינוי. אם היא לא תקרה בכיוון ההפוך, הסוף, יהיה לי, שוב פעם צפוי. זיכרון של תחילת הסוף.
אוויר של עצים ויער. קוביות בטון עם חלונות ונרות שדולקים שם בהרמוניה מושלמת. ירוקה אחת שעוברת מיד ליד ואז מוח וגוף על מיטה אחת, בחדר אחד. משוואה פשוטה של שניים שהם אחד. הרבה טביעות אצבעות. צלקת אחת. הרבה מילים של אושר. אהבה אחת. זיכרון חד של שאריות.
נעשה ונשמע. עשרים רגעים של זכרונות.
חדר לא מוכר. טלוויזיה מרצדת. כוויות שמגלות עור חדש וזנבות שהופכות עור לשייך. רגעים מתוקים של זכרונות. זכרונות מתוקים של כאב ואהבה, או אהבה וכאב, קחו מה שעושה לכם. ערב רב של לא קשור. ואז הכל קשור. נפלאות הזיכרון הסלקטיבי.
למטה, הכי למטה. כמה שהעולם עגול ומסתובב, הוא נעצר בתנוחה אחת בשבילו. או היה. כבר לא. בומים של רצונות. בומים מדממים של מילים ורצונות. בומים בבטן. במוח ובלב. עכשיו יש להם טעם אחר. זכרונות בטעם בוער.
מעשים ומילים
וכאב
ודם ואש ועשן מיתמר.
ופחד.
גלים של פחד.
וכעס.
בחירות גרועות (תרתי משמע) והחלטות שגויות. זכרונות שיושבים בשורה ראשונה על כס של כבוד, ואגו אחד שמתפלש בבוץ. ואז זה ככה נגמר.
לחיי התחלות חדשות.