וגשם. הרבה גשם. ממטרים כואבים של טיפות מלאות וכבדות זולגות אחת אחת. אני מעבירה אצבע על זגוגית של חלון. נוסטלגיה של ילדוּת עושה לי לבחור אחת ולעקוב אחרי השאר. למטה. אני מנצחת כי אי אפשר אחרת.
אני גם דומעת. קצת. אי אפשר אחרת. דקותיים אחרי, ההוא שהצליח לעניין אותי ישלח שורות של חמש שבע חמש. הברות. זה יהיה על גשם וטיפות שזולגות. תאמינו לי, היפנים האלה יודעים מה לעשות. ואני פתאום רוצה לתת לו למלא לי את הלב. שוב מחדש. קצת כמו פעם. קצת כמו לפני חודש או חודשיים. קצת כמו שתמיד היה. ועכשיו כבר לא.
אני מספרת לו על רגעים שצרובים בקדמת המוח. על רגעים שצרובים בעוטף העור של הלב. על סימנים שצרובים ב"הוא". גם בהם. הוא מצליח להבין. הוא קצת כמוני והרבה כמו אף אחד אחר. הוא מבריק לי גם את הלב, ואני בוהה בטיפה נוספת עושה לי לנצח. כח המשיכה וזה, גו פיגר.
משני עברי שולחן עגול אנחנו חותכים חתיכות מדממות של אנטריקוט, מילות כאב על צורותיו השונות, וחלקים של זמן שעושים לי לצחוק. מאוחר יותר, על מצעים לבנים בוהקים אני אמצא עדויות אילמות לאותן טיפות אדומות. זולגות. אנחנו מזינים אחת את השני. כי אי אפשר אחרת. וזה כבר בוקר של יום שישי, אני יודעת.
עכשיו שבת. שלום.
רטובה ומענגת.
גם לכם :)
