הקולוסיאום הפרטי שלי

שנת 2000, בטוח עדיין לא 2001. ילדונת בת 18 ועודף של קצת. ווינטר ברייק בניו יורק ובדירה עם שטיחים מקיר לקיר מתאספת לה חבורת ישראלים שעושים הרבה מאד כסף בלי לדעת את הערך שלו, וכמה אם בכלל..

אנחנו מחליטים על מיאמי לכמה ימים. אבל רגע לפני אנחנו מעמיסים בדיחות קרש וסיגריות רגילות על מספר רכבים ושועטים אל עבר אטלנטיק סיטי. הולכים להעריך את המזל שלנו על משהו שבזה הרגע אין לנו שום ערך כלפיו.

יהונתן שמתעקש על יונתן ולא יוני מכיר לנו בחור חדש

הוא עושה לי עיניים

אני מתעלמת. להיות הכי יפה בחבורה לא מתיישב לי עדיין במוח, וכל מה שידעתי היה שכשמישהו עושה לי עיניים זה כי הוא רוצה להיכנס לי לתחתונים. כמה שנים אחרי הבנתי שגם מי שעושה לי רגליים רוצה להגיע לשם, אבל אלו כבר היו אנשים מזן אחר, והייתי זקוקה לעוד קצת זמן להתבגר.

הוא אמריקאי טיפוסי, אני לא זוכרת תווים של פנים, או מנגינה. רק שבמשך שעתייים תמימות של נסיעה הוא ישב והסביר לנו בעברית קלוקלת מתובלת במבטא אמריקאי משעשע איך הטרור שהתחיל בישראל עוד יגיע גם לפה. זאת אומרת לכאן, היכן שהיינו. כמה זמן אחרי, כשמכר של המשפחה צנח מקומה אלוקים-יודע-איזה אל מותו אני אזכר בנבואה השחורה שלו ובמחשבות שעברו לי בראש כשהקשבתי בתשומת לב מלאה לתרחיש הבלתי הגיוני שהוא הלהיט אל תוך רכב אפוף עשן של סיגריות. ובדיחות קרש, אל תשכחו..

בלילה שלפני שלשום בלילה אני יושבת עם חברה טובה באחד מהפאבים האהובים עלי. קאסטיל רוז', שיחה מלב אל לב ומוזיקה נהדרת עושים לי קצת שקט ברעש של הראש. נגיעה בכתף שלי גוררת חיבוק שובר עצמות ואני מתמוססת אל תוך ידיים גדולות ונשיקות רטובות של חבר יקר שמאז שעשה רעש של כותרות יש לו טיעונים משכנעים יותר ל"למה עכשיו את פשוט חייבת לדפוק בי מכות".

זה לא באמת עוזר לו. הוא כמו אח גדול וחכם מאד ואין שום תחליף להיגיון המרהיב שלו שסונט מדי פעם בי. גם לא במחיר של הצלפות וחתכים מדממים.

הוא עם שני חברים נוספים שאני לא מזהה ומלצרית חתיכה במיני נפלא מעבירה אותנו אל שולחן לחמישה.

אחרי עדכונים שוטפים של מי עשה את מי, מתי עשית אותה, ואת? אותו? מתי? ואז גם כמה ואיך. כן כן. איך. הגבוה מזכיר לו שהם קיימים והוא אומר "הכי, זה א. וא. זאת הכי" ואנחנו לוחצים ידיים, ואז גם עם השני. סבב שני עם החברה שלידי. ושום אסימון לא נופל. יש לו עברית צחה עם שרידים קלושים של מבטא, רק שזה לגמרי הגיוני, עיר הבירה והוא עם אחד שעו"ד עושה רעש של כותרות. הכל עדיין מרגיש נורמלי.

ואז הוא בוהה בי לשנייה אחת יותר מהנורמלי..

ושוב

לעוד כמה שניות יותר מהנורמלי

ואנחנו בכלל באמצע שיחה על אי הבנות של כל מי שלא יודע מה היא שליטה. וזה קצת אחרי שאני מסמסת לואן גוך שאני לא מתכוונת לנהוג ככה, אז שיגיע עם מישהו שינהג באופניים החשמליות שבאתי עם.. לא באמת. זה פשוט הצחיק אותי נורא לכתוב לו ככה.

ואני מודַה, לא הייתי מצליחה לזהות אותו גם אם הייתי בוהה בו עשרים שנה.

הוא הצליח. וזה היה די מרשים בשביל מישהו שבילה עם חבורה של ישראלים מצחיקים רק חצי לילה. בחצי השני -כי ככה הוא הזכיר לי, היינו שיכורים מוות ונזרקנו על הדק שהיה שם בטיילת עד שזרחה השמש.

כשהגיעו השניים הנוספים השיחה נסובה על יחסים. בעיקר שלי עם לפחות שלושה מהנמצאים. וכשאני מתחילה בחקירה עדינה על מה הוא עכשיו ולא רק על מי, הוא שותק ומדביק לי כרטיס ליד "מבטיח לספר לך, רק כשתהיי קצת יותר צלולה" והל' שלו ישראלית לגמרי ואני חושדת שהוא כבר פה בארץ הרבה יותר מאשר שם. בשנת 2000 וקצת עם חבורת ישראלים ותרחישים מטורפים. הוא מסמן לחתיכה ההיא עם המיני הקצרצר סבב נוסף של שתייה ואז אני מושיבה את ההוא שדואג ליישם לי את "אם שותים, בשביל זה יש נשלטים", לרגליי.

כפות הרגליים שלי מקבלות טיפול מסור. אני יודעת שבתוך תוכו האפלוליות עושה לו טוב. החבר של א' מבקש הסבר בפנים רציניות להחריד, אני גם מספקת לו אחד. לוקח לו זמן להפסיק להסמיק. אני לרגע חושבת שהם חולקים משהו משותף - אפלוליות מבורכת. ואז אני מבינה שאני גם צודקת.

כי לפעמים, כל מה שצריך בשביל אחד או שניים

שיפתחו את הסודות הכי כמוסים שלהם

היא שעת לילה מאוחרת

בחֶברה לא שיפוטית

ואפלוליות מבורכת.

וקצת אחרי שכל אחד מאיתנו יגיע אל מיטה וכרית משלו, אני וא' נשב על קפה ונעשן בשרשרת זכרונות מצחיקים ורגעים מכוננים.

כלום לא צפוי. והרשות נתונה.

בחיי שאני מבורכת.