לפני 8 שנים. 30 במאי 2015 בשעה 18:45
ואתה חושב, רק חושב שאתה מצליח לעבוד על כולם. ואת החלק הזה שחושב שאתה מצליח לעבוד על כולם, אתה ממולל חזק בין הלב ואצבעות הידיים ומשווע לרגע שמשהו שהוא אחר יאחוז בשערות שסומרות בך וילחש לך מילים שהן אמת.
לפעמים אני קוראת הרבה מילים שלך ברצף. והעיניים שלי שומעות רצף שהוא אחר.
לפעמים אני חושבת שכל כך הרבה מלל שלך, מכסה על משהו שהוא אחר.אתה קורא להן נמוכה.
והיא לא.
האש.
היא לא ואין אחר בעולם שיודע.
היא לא , ואין אחר בעולם שמרגיש.
היא לא ואתה מתקומם בתוכך על אותם נדירים שכן.
ובלילות נטולי שינה, כשזה רק אתה מול שמיכה ושמיים זרועי כוכבים אתה תוהה על אותם דברים שאתה מספר לעצמך שממלאים אותך.
על אותן פינות בך שמלאות באמת רדודה שלא שייכת לך.
על הֶקשרים שעשית. ואתה מבכה אותם.
עכשיו.
בשקט.
ככה, (לא) לבד.
ובאותן פעמים שאני קוראת אותך
אני שומעת כאב מפעפע, כאב מהסוג שבחרת להראות לקרובים אליך רק צד מזערי ממנו.
והחיפוי מאבד מהכוח שלו. הוא באמת מאבד. ע"ע מילים שלך, וצחוק מתלווה..
ואתה מתפלש בתוך מחשבות בלי תכלית
כי ככה בחרת.
אתה. עם עצמך. ילד גדול שאתה. בחרת.
***
***
לונה, זו שאני ככ אוהבת יושבת על ספה מולי ומשחררת מילים שנוגעות לי בלב .
מעברו של שולחן ארוך ובוהק סתומי בלומי מצליחה להעלות בי סימנים של רוגז רגעי.
אני מתרוממת מעל הספה ובבעיטה קלילה היא נופלת על התחת.
אני מושכת אותה מהשערות אל חדר חשוך.
קצת אחרי שהיא דומעת והיד שלי שולחת סימנים של עקצוצים למוח, היא יורדת על הברכיים ומספרת לכפות הרגליים שלי על המילים הכי עמוקות, שלא נכתבו בכלל.
בעיקר כי הן נכתבות על ידי אנשים שלא יודעים לכתוב.
ואני רק חושבת על ג. בלחסן המיוסר ששוב מצליח לדחוף שאריות..
"..וזה לידך כל הזמן
וזה מסביבך
לך תקטוף עכשיו את הפרחים
ותיבהל מהאור המסנוור
ותדרוך על זכוכיות
ותצחק מעיניים עגולות אוהבות
המילים הן אילמות והלילה הגיע והתנור דולק ואתה נכבה..."
