מקום הומה אנשים. אני חושבת על זיון של צהריים והוא חושב על חוסר אונים.
אני יודעת מה הולך לו בתוך הראש.
אני חושבת על השקית שוקו שהוא. געגוע וזה, הוא עדיין חושב על חוסר אונים.
מול שולחן לשניים נמצא עוד שולחן, יושבים שם זוג שנראה כועס. היא סמוקה ויש לה דמעות בזוויות של העיניים, הוא תוקע מזלג בתוך צלחת והרעש מצמרר.
הוא שואל על מצבטים חדשים. אני עושה בראש חישובים של מטרים. של חבלים. אורך ועובי. זה מתחיל לשעשע.
העצבני על זו שמולו מסנן מבין השפתיים מילים שגורמות לה להוריד את הראש. השפתיים שלו חשוקות. אני משתדלת ממש חזק לא לבהות בו מאבד עשתונות. זה לגמרי הולך לקרות.
הוא מלהג ואני שוקעת אל תוך מחשבות של לילה אחר. הקדימה של הראש שלו נחבט ברצפה. ואז בקיר. כשאני משחררת אותן לחלל שבין שנינו, הנשימות שלו הופכות להיות שטוחות. העונג הזה מחרמן אותי.
הוא תופס לה את פרק היד בגסות לא נעימה. עלאאק עשתונות. אני כמעט ומחליטה להתערב. אני נועצת בו מבט ארוך, קצת לא מבין והוא משחרר לה את היד. היא מסובבת את הראש ובעיניים שלה יש חיוך קטן.
פעם רביעית שמישהו נעצר ולוחץ לו את היד. המילה ניכור מקפצצת בחדווה מעל שאר המחשבות. ניכור מוחלט בין מה שהוא כשהוא לוחץ ידיים וטופח על שכמות בעידוד מנהלי לבין שפת הגוף שלו כשהוא חוזר להתיישב מולי. אנחנו לא לבד בתוך העונג הנזיל הזה, אני חושבת לעצמי. חבטות של ראש בקירות וזיון של צהריים מוקדמות.
יש לי פטיש לקירחים. זה לא משהו חדש. ההוא שהפסיק לסנן מילים עדיין נועץ מזלג בצלחת ועל הקרחת המבהיקה שלו מנצנצות טיפות של זיעה. הכתפיים שלה רכות יותר. בלב, אני מאחלת להם מייקאפ סקס פראי ומספק.
אני רוצה שיתחיל לטפטף בחוץ. לתת לעצמות להירטב. שוב להסתובב וללכת. שוב. האחיזה של שנינו במציאות חלקה ואני רוצה לעשות אותה טובה יותר. אני גם עושה.
וקצת אחרי שהפסקתי לרצות טיפות של גשם בחוץ וראשים קרחים שמוטחים לקירות, או רצפה - אני מבינה שיש בי געגוע מטורף לאחד שהלך. גם הוא היה קירח ואני נשרפת מגעגועים אליו.
ראיתי אותם מתגפפים בכניסה לחניון. נשמתי לרווחה..