"..לרגע קטן אני מרגיש שאני רוצה לצאת מתוך עצמי, רק כדי להאמין למילים שהגוף שלי מדבר. אני עומד מולה והעיניים שלה רואות דרך העור. כשאתה מרגיש שאתה נמצא מול מישהי שרואה אותך דרך העור אתה מבין שאין לאן לברוח. אתה גם לא רוצה לברוח. אתה רק רוצה להיות שם מולה .על כל הפגמים שלך. כבד מקולקל וריאות צמוקות שלא נותר בהן כלום. גם לא אוויר. כליות שצורחות בשקט מדמם את האמת שלך וגירוי מטורף של חלקים שהיוו טאבו עבורך כל החיים. אני מתמכר לתחושה החושפנית של עירום בלי מילים. הנפש שלי מותשת ובתוך בועות מתנגשות של תובנות מופלאות אני נוזל אל תוך תחושה מטהרת של ניקיון. אף אחד אחר לא יכול היה לנחש. אף אחד אחר לא יכול היה לדעת. זה עמוק וחזק ממני ואין טיפת היגיון בצורך שמבעבע בי לעמוד ככה מולה. אני שייך למבט שהיא נועצת בי. לחיוך שגדל לה על השפתיים. לעוד תנועה קטנה שמבהירה לי שהיא רואה גם את מה שמחוץ לעור שלי. אני מודה ליוצר המילה רחמים על המרחק שלה ממני רק כדי לזקק את השנייה בה כף הרגל שלה מתקדמת אלי ואני יודע שתכף ממש היא תעקור מתוכי פיסה נוספת מאותו תהום שקבורים בו כל הפחדים כולם. אני רוצה לצרוח את השקט מתוכי ובאותה נשימה להשתיק את הצרחות שסובבות אותי. אני בוכה בלי קול. אני לא מצליח להוציא קול. אני רוצה להוציא קול ויודע שזה יקרה בתיאום מופלא בו חתיכות עור ממני, יפלו על הרצפה."
