סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

הקולוסיאום הפרטי שלי

לפני 9 שנים. 16 באוגוסט 2015 בשעה 9:58

 

המילה הראשונה שקופצת לי לראש היא סטימי.
ואז מהביל.
ולא כי חם, כבר לא כזה חם. יש משבי רוח קלושים של אוויר שתכף, בסוף אוגוסט יהיו קרירים יותר.
עכשיו הם סתם עושים לי נעים בצוואר.
ובלחיים.
קצת לפני שהערב הזה עלה לסדר היום, או הלילה. הוא ביקש לשתף אותי בכמה דברים. ואן גוך הנהדר שכן מאמין שאהבות מנצחות, ורק עכשיו הוא מבין שזה קורה רק כשקיימות מלחמות.
"פה עושים אהבה" מסבירה לו סתומי באחד מהרגעים הזכורים לטובה, בהם שניהם מתפלשים בנוזל צהבהב על הרצפה. והוא מהנהן להסכמה בעיניים מהורהרות.
אבל בלי להעלות זכרונות מתוקים של צרכים ורצונות, או מימוש נפלא של פנטזיות בצבע אדום בוהק. הוא מתקשר לבקש לחלוק איתי כמה דברים, והוא אחד מהבודדים שנמצאים אצלי מתחת לעור, סנטימטרים ספורים מהנשמה והלב, אז אנחנו מתיישבים ללימון-נענע גרוס במרפסת של בית קפה עם נוף מיוער ושמים תכולים.
אנחנו לא נוגעים בסיבה העיקרית לבחירה שלי לומר לו ללכת. מעולם לא הייתי אישה של גבר אחד, או אישה אחת. לקשור את חיי בעבור פיסת נייר תמיד נשמע לי מופרך מדי. אז הוא חולק איתי תעצומות נפש ורגעים של געגועים חורכים. הוא מנסה לכמת את הכמעט שנה האחרונה כרכוש ששייך לי, ולא מצליח. העיניים שלו מבריקות והקרח הגרוס בגביע שלו הופך לנוזל עכור של עלי נענע בצבע של אדמה.
המיניות שלו עברה מהפך.
התפיסות הרגשיות שלו השתלבו יופי עם הצורך שלי בגבר חזק ומבריק, אבל כוּסית מולי.
"בלי קלישאות" הוא מוסיף "אני באמת זקוק לך".
ניצנים של רעב עושים קולות נוהמים אצלי בבטן, ואני מספרת לו על ערב אינטימי שקורם עור וגידים בימים הקרובים.
הדבר היחיד שחסר לי באותו הערב, יהיה מאפרה אנושית. "תערובת של אפר לארוחת ערב, בלבוש זנותי ומינימלי, מול אנשים שהוא לא מכיר".
השילוש הקדוש של כל מה שאי פעם היה בתוך רשימה שחורה של גבולות.
אם הוא לא היה משתהה חצי שנייה עם התשובה, הייתי חושבת שחלק ממנו הלך לאיבוד.
אז הוא משתהה חצי שנייה.
ושואל מתי.

וכשהמילה סטימי מבעבעת לה בקדימה של המחשבות, והוא עם פלאג וחוטיני שלא מכסה מאומה, עניבת חנק שתואמת לדבר הזה שלא מכסה כלום, וציור של מחטים על מחצית מהגב, אני מבינה כמה הוא היה חסר בי.
ככה, לרגליי. נותן לי אוויר לנשימה, בלי קשר לחמצן שהוא מקרב לי לפה, שאכטה אחרי שאכטה.
הלשון שלו מלאת אפר, אני מחליטה שזה הרגע שאין צורך במאפרת זכוכית על השולחן.
הוא עובר בין אחד לשנייה, בפה פתוח ועינייים מזוגגות. 
ברכיים נקיות שהיו חלק ממנו בתחילת הערב, יאספו לכלוך ושאריות של שריטות בסופו.
אני מוודאת מול כולם שהוא כבר לא רעב, על אף הצום שהתבקש להיות בו היום.
"רק צמא, גבירתי" הוא אומר.
וקצת אחרי שאור של בוקר מוקדם יעלה עלינו, הוא יספר לי שלרוק שלי יש טעם של חיים.
 
 
כולם סביב עסוקים במה שעושה להם טוב, וזה הרבה שעושה להם טוב.
גם אני.
עסוקה בטוב.
רק טוב.

תמיד.

hrgiger - הכוח שלך לדרוש מוערך בעיני. מופלא.
לפני 9 שנים
הכי מלמעלה​(שולטת) - תודה יקירתי
}{
לפני 9 שנים
דונלד שימודה - גם לי בא נענע גרוס
לפני 9 שנים
הכי מלמעלה​(שולטת) - בוא. אתה תקבל קנקן!

}}{{
לפני 9 שנים
צ'יטה​(שולט) - וואי וואי וואי }{
לפני 9 שנים
הכי מלמעלה​(שולטת) - לגמרי וואי כפול 3..

צ'יטוס }{
לפני 9 שנים
מתוקף אישיותה - ולי בא נורא לחבק אותו. על האומץ שלו לצעוד את כל המסלול עבור תחושת שייכות. זו עבורי המהות.
להזקקות יש מנעד. היכולת להגיש אותה היא האומץ.
עוצמתי בטירוף.
לקרוא ולבקש כזה בדיוק.
זכיתם.
לפני 9 שנים
הכי מלמעלה​(שולטת) - מסכימה אתך. בייחוד לגבי החיבוק :)
הזדקקות בלבל הכי טהור שלה, אכן מחייבת אומץ לא פשוט להודות בה. בפה מלא (תרתי משמע.. :))
מה שכן, בסופו של יום - זה מגיע לאותה נקודה של בחירה נכונה ונבונה של מי שמולנו.

הוא לגמרי שווה. ועצום :)

תודה מדהימונת }{
לפני 9 שנים
Bloody - אוח.
לפני 9 שנים
הכי מלמעלה​(שולטת) - :)))))
התגובות שלך הופכות עמוקות מפעם לפעם..
לפני 9 שנים
Bloody - אני חושב שזיקקתי את מרחב התגובות האפשריות למרכיבים היסודיים והטהורים ביותר, ואני שולף את הרלוונטי מביניהם לפי הנסיבות. מה לעשות שהנסיבות קוראות לשימוש ברכיב התגובתי הנ"ל? זה הכל בגללך.
לפני 9 שנים
הכי מלמעלה​(שולטת) - :)
}{
לפני 9 שנים
Honeyfinger​(אחרת) - אני מניחה שההזמנה שלי אבדה בדואר??
נשמע נפלא
לפני 9 שנים
הכי מלמעלה​(שולטת) - הבטחת איזה חמישי..
ואני מבטיחה הזמנה פרטית לאותו חמישי!
געגועים האני }{
לפני 9 שנים
Honeyfinger​(אחרת) - גגגגגררררר
לפני 9 שנים
Honeyfinger​(אחרת) - גגגגגררררר
לפני 9 שנים
הכי מלמעלה​(שולטת) -
יא מתרגשת פעמיים :))
לפני 9 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י