"שום מילה על החום" אני אומרת לה בחיוך, והיא מהנהנת. קצת אחרי שאספתי את ההוא מקומה שבע אני מבקשת מהם לשלב ידיים וללכת עד סוף המסדרון. פה קריר ואפשר למלא את הריאות באוויר שאפשר לנשום. הם נכנסים לחדר נטול מזגן וערימת חבלים מונחת על מצעים בוהקים בצבע של שלווה. כמה לילות לפני ההחלטה לתת לו לקשור אותה היא סיפרה לי על משקל של העולם כמו משקל של השמיכה מעליה. עשינו מזה עניין גדול, קצת כמו חנוכת בית חדש עם סרט אדום ומספריים. סרט אדום רק היה תוספת נעימה לעין. יום אחרי שהסרט גולגל לערימה בלתי ברורה של אדום ומבריק לקחתי אותה לעשות מניקור. רציתי אותה בצבעים של עור ואדום. היא רק ביקשה דבר אחד והחמודה שמשייפת אפילו לא הרימה גבה. אז היא עשתה לה את הציפורניים על שרפרף, כשהיא על הרצפה. קרובה למקום הכי גבוה בלב שלה. וכמו אז במילים קצת שונות היא מבקשת בקול שקט שאני אהיה שם בחדר. "מבטים" היא אומרת " מבטים שנותנים לי אוויר" ואני מחייכת.
הוא עושה עליה עבודה מדהימה. אני עוזרת לו בקשירה אחרונה ומסובכת. והיא חפץ נטול יכולת דיבור או תזוזה. העיניים שלה בוערות ועל כל פינה בגוף שלה מנצנצים טיפות של זיעה. אני אוחזת לה בכתפיים ומורידה אותה אל הרצפה והיא מונחת שם, כמו עובר שרק עכשיו נולד. אני בודקת שדם זורם אל כל החלקים אצלה בגוף. מדליקה את המזגן, מסמנת למוכשר מקומה שבע, ואנחנו יוצאים מהחדר.
אנחנו עולים אל הגג, והוא אומר על הנוף שהוא עוצר נשימה, אני אומרת לו שזה בדיוק מה שחשבתי כשנתתי מבט אחרון במה ששוכב שם בחדר, על הרצפה. הוא מחייך בהבנה ומדליק לנו סיגריה. אנחנו מדברים על סוגים שונים של חבלים, והאפקט שלהם על עור לבן וחלק, וכשאני מרגישה שהבועה שלה התרחבה לגודל המתאים, אני מנשקת אותו לשלום, וחוזרת לחדר.
***
משהו מתפקע בי. משהו חזק ואני לא מצליחה להעביר אותו למילים. אני מלאה בסיפוק מהסוג שאי אפשר להסביר. הכל גועש בי באותה נשימה שהכל רגוע ושליו. יש בה חלקים מדממים וחלקים שעדיין צורחים. חלקים קרים ונעימים למגע וחלקים נרחבים של עור מתבקע. בוער. ההכרה שלה הולכת לאיבוד ומוצאת שם יד אוהבת ששולפת אותה חזרה למציאות של אושר. וקצת אחרי שאני מכרבלת את העור הפצוע שלה והלב המלא שלה אל תוכי, היא מתחילה למצוא מילים.
בלי עזרה הפעם.
בלי.
מאושרת כבר אמרתי..?
