הקולוסיאום הפרטי שלי

אני משלבת ידיים ובוהה בה.

נעים של ראשוניות.

אני מכירה רק את המילים שלה עד הרגע הזה. רק אותיות, מילים ומשפטים . לפעמים ארוכים, לפעמים לא.

אני מסתכלת חזק אל תוך אותן עיניים תוהות.

אני עדיין בוהה.

עדיין נעים.

אני מבינה שאין כמו לחבר מילים למבט של עיניים. "עיניים ושפתיים.." אני מחייכת בהבנה מזוקקת של רגע.

עקצוץ של חוסר נוחות ראשוני בה מפנה מקום לתחושה חזקה שבוערת בי, ואני לא טועה.

כפות הידיים שלי מעקצצות. אני לא טועה.

אני לוקחת רגע לנשום אותה. אני לא טועה. 

אני מעבירה אצבעות ארוכות בתוך השיער שלה. אני לא טועה. 

היא נושמת. ואני יודעת, אני לא טועה.

אני

רק מחכה ל"אחרי" כדי לדעת שלא טעיתי.

אני שואלת והיא עונה. היא מדברת ואני מספרת לה שאין בה פגמים. רק טעויות אנוש. קטנות מלתת להן מקום גדול מדי. אנחנו צוחקות. אדים או לא. העונג שהיא בין הידיים שלי. אני נוגעת ומבקשת ממנה לסתום. היא גם. וזה יפה כל כך. היא חושבת שאני לא מבינה את המבט הצידי שלה, אני מחייכת בלב. היא כל כך מבינה. אני עדיין מחייכת בלב. 

אני רוצה לעטוף אותה. חזק. 

אני רוצה להכאיב לה. חזק.

אני רוצה לחבק אותה. מלא.

זה גם יקרה.

בטח כי ה"אחרי" היה תחושה חזקה שאני לא טועה.

גם הרבה מאד חודשים אחרי.