אני מתיישבת על ספה שחורה
היא מניחה כוס יין על שולחן ארוך מדי, וסיגריה דלוקה בין האצבעות שלי.
אני בוחנת אותה מקרוב.
היא משפילה מבט.
אני מסתכלת על התנועות שלה, כמעט מדודות. כמעט לא.
המבוכה שהיא מדגדגת לי תאים אפורים במוח.
אני מושיטה לה יד
היא מתיישבת
על ברכיים.
מהוהות.
אני גם יודעת למה. הן ככה.
שנייה של זמן שנמתח לאיטו, וסיגריה שמתכלה
היא מגישה לי יד רוויית חיים, לאפר.
אני מבקשת חור. אחר.
היא פותחת פה.
אני מניחה אצבעות ארוכות על צוואר אחד ארוך, סופרת פעימות.
עד שהן הולכות לאיבוד.
***
קצת אחרי שאני אמצא את עצמי בוטשת בגוף מלא סימנים שהם אני, היא תספר לי בקול קטן מדי שהיא במקום הכי נכון בעולם. ורגע אחרי אפר מתכלה של סיגריה וסימן ברור מדי, היא לא תצליח להוציא מילה. כי יהיה מי שיעשה את זה עבורה. ובוקר אחרי, על כוס קפה, צחוק שלי מתגלגל ונסיון מוצלח שלה ללגום שאריות שלי מעל רצפה קרה - היא תצליח לומר, בקול רגיל כמעט - שאני מסבירה לה אותה, טוב יותר משהיא מסוגלת. לעצמה.
