לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

הקולוסיאום הפרטי שלי

לפני שנתיים. שבת, 27 באוגוסט 2016, בשעה 20:02

 

"מה מכל זה אמיתי לחלוטין..?" היא שואלת אותי.

 

אני מגחכת בשקט. חושבת אם לספר לה את המשנה האמיתית שלי לגבי החברה והעולם שבו אנו חיים.

אני תוהה אם לומר לה מילים על עולם אמיתי שמבוסס על פנטזיות. על רגשות מלאכותיים בצורת גלולות. על מלחמה פסיכולוגית בצורת פרסומות..

או שמא - על כימיקלים משני חשיבה - בצורה של אוכל,

או תקשורת. שמצליחה לשטוף מוחות..

 

אני שואלת אותה אם היא רוצה לדבר על מציאות. ההוא מהכורסא ליד משלב חיוך. כמו יודע מה מחכה לה על שאלה שנשלחה לכיוון שלי.

אני מגחכת. שוב.

מונולוג מעצבן מתחיל לבנות את עצמו בקדימה של המחשבות - מילים ומשפטים שמקבלים חיים משל עצמם.

היא פותחת עיניים גדולות מדי, ואני בוהה בשיער הארוך מדי שלה. 

קצת לפני השאלה העניינית שלה הצלחתי להבין שהגוף שהיא תהיה עוד אחת חולפת. קצת כמו ההוא שיושב לצידה.

אני מבינה שהיא עדיין מחכה לתשובה. 

אני מבינה שלהוא לידה עדיין מודבק חיוך של "..חכי ותשמעי.."

אני תוהה אם להמשיך.

 

אני טובה בלקרוא אנשים.

בלמצוא את הטוב בהם.

לימדתי את עצמי. זה לא היה קל.

 

האם לספר לה בדיוק מה מאכזב כל כך בחברה שמחשיבה באופן קולקטיבי את הגיבורים שלנו לאנשים דגולים על אף המילארדים שהם עושים על גבי ילדים. על זה שהם מזהמים זה את זה בפרשנות הבוערת שלנו על שטויות, ואז מסווים את זה כתובנות. או על זה שהרשתות החברתיות שלנו מלאים באינטימיות מזוייפת. מין ממלכה שחיית בה יותר מדי זמן, בבתים שבנויים על מספרים קוטביים, ומסומנים. לא משנה ע"י מי, רק לא על ידנו.

 

אני מנסה להיאחז במציאות שהיא אחרת.

בתפיסה שלי למציאות שהיא אחרת. בתקשורת בינאישית. אמיתית.

לא יודעת כמה מזה אני יכולה לחלוק איתה.

 

היא עדיין בתולת שנים. עשרים ומשו. בטח לא קרובה לשלושים.

אני שוב תוהה,

מעניין אם כואב לה להעמיד פנים.

היא חכמה. נורא.

אם אדבר, העצבות תגיע.

היא מבקשת שאני אתחיל/אמשיך.

עם העיניים שלה.

אני רק יודעת שאנחנו

פחדנים.

או לפחות כולם.

כי היפנטו אותנו אל תוך השינה הכי גדולה שידע המין האנושי.

לא כי בחרנו בזה, אלא כי אנחנו מצביעים לזה.

בחפצים שלנו. בכסף שלנו. ברכוש שלנו. 

 

רכוש. אני מרגישה עוררות.

 

ואז דממה.

היא עדיין עם עיניים פקוחות, וההוא עדיין מחייך.

אני מעדיפה לא לחלוק.

בועות מבודדות ונשלטות בצורת רשתות חברתיות ושקיות אוכל מהונדס גנטית.

 

(עזבו, בואו נקרא אותנו נכון)

 

"אהבה", אני אומרת לה במילה אחת.

היא מהנהנת בחיוך כמעט ידעני.

"זה תמיד מגיע לרגש אחד שמצליח לאחד בין שני גופים, או שתי נשמות".

 

אהבה.

 

 

 

 

 

Kinkycouple - באמת שכיף לקרוא אותך
לפני שנתיים
הכי מלמעלה​(שולטת) - }{ :)
לפני שנתיים
מתוקף אישיותה - אהבה.
כמה מורכב להסביר.
כמה פשוט כתבת.
ככה בדיוק.לגמרי.
לפני שנתיים
הכי מלמעלה​(שולטת) - על אף המורכבות (ולא של העולם, אלא של אלו שמאכלסים אותו..), בסופו של יום, זה תמיד יגיע לרגש.
ואהבה?
או-הו- כמה שהיא מצליחה ליישר הכל.
שבוע מלא אהבה מתוקף }{
לפני שנתיים
Breaker - אהבה היא התעתוע הכי גדול.
כימיקל.
השקר הכי גדול.
לפני שנתיים
הכי מלמעלה​(שולטת) - בתוך ים "השקרים", בעיניי -
אהבה היא "השקר" הכי קטן.
לפני שנתיים
Aצועני​(אחר) - שקר הכי קטן והכי גדול
בכל מיקרה כייף לנסות להבין אותך
לפני שנתיים
Valkyrie​(לא בעסק) - גם כשזה כתוב, שחור על גבי לבן, קשה לי לעמוד בקצב של המוח שלך.. (:
אז אחרי שקראתי את הפוסט 5 פעמים פלוס מינוס, (כמספר הפעמים שניסיתי לקרוא את צופן דה וינצ'י)-
את דפנטלי ראויה לפרס פוליצר.
}}{{



לפני שנתיים
סאב לסבית​(נשלטת) - וואו!
לפני 5 חודשים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י